האיש שלא אהב חיות

דֶבּורה אנדרווד, לֶה-וּוִּין פָאם

"פעם היה איש אחד שאהב את ביתו המסודר. ולא אהב חיות" – כך מתחיל הספר החמוד הזה, שמספר בין השורות יותר ממה שכתוב בהן (גם הודות לציורים המפורטים, כמובן). אכן, אנשים שלא אוהבים חיות-מחמד בדרך כלל חוששים שמא היצורים יבלגנו להם את הבית, את הסדר הטוב, את השגרה הברוכה ובכלל את החיים – והאמת, על פי רוב החשש הזה מוצדק לגמרי, כי זה מה שצפוי לקרות כשמכניסים הביתה יצורים קטנים שיש להם רצון, צרכים והרגלים משלהם (וזה כולל גם ילדים, כמובן).

אז בהתחלה נכנסת אל בית האיש חתולה אחת, שלא מסתלקת גם כשהוא אומר לה "קישטא!", והאיש מגלה שהוא דווקא מסתדר איתה לא רע. ואז מגיעה עוד חתולה, ואז גם כלב, ועוד כלב, והאיש עוד איכשהו מסתדר איתם, עד שמגיעות עוד ועוד חיות, הדברים יוצאים משליטה והשכנים מתחילים להתלונן – ובצדק, יש לומר, כי הציורים מראים איך החיות הללו משתלטות לו על כל הבית, ואף משחקות בעצמן ב"שַׁבֵּץ-נא", מנגנות לו בפסנתר, אוכלות את הצמחים בעציצים ואת דפי הספרים וגם מקימות רעש בלתי נסבל (אוינק, גע-גע, מההה-מההה, מווו מווו ועוד ועוד). מה עושים?

טוב, עד כאן גיליתי לכם מספיק, מכאן ואילך תיאלצו להציץ בספר כדי לדעת מה קורה בסוף. אוסיף רק שמותר לי להמליץ על הספר במצפון שקט, כי אינני הנחתום או הנחתומית – אני רק המתרגמת, שנהנתה מאוד לתרגם גם את המלים במשחק ה"שבץ נא" של האיש ואת שלל הכיתובים באיורים. ואוסיף ואומר כי נדמה לי שילדים יאהבו את הספר, מפני שיזדהו מאוד עם בעלי החיים החמודים והפרועים שמשתלטים על ביתו של האיש הנחמד, ואולי אף יבינו את הקשיים שלו ושל השכנים עם כל הבלגן, ובוודאי יתנחמו מאוד מהסוף המפתיע, שבעצם מסביר איך קרה שלדוד משה היתה חווה (איה-איה-אוווו! 32 עמ', עריכת תרגום: רוני קנר-שניידר, כעת בהנחה בסטימצקי). כיף גדול לגילאי הגן ולראשית קריאה.

תכלת

לדף הספר ברשת