יעל מתחבאת

הסיפור המחורז בחן מגלה שיעל היא "גברת שאינה מתפשרת": "היא לא אוהבת שיגידו לה מה לעשות", עושה הכל הפוך, לפעמים לועסת דברים שלא אמורים ללעוס ואוכלת מה שלא אמורים לאכול. האיורים המרהיבים של גיל-לי אלון קוריאל, העשירים בפרטי-פרטים, מגלים הרבה יותר מהטקסט החסכוני ומראים איך הקטנה משאירה סימנים בכל רחבי הבית: צעצועים מפוזרים, חפצים שלא במקומם, ציורים וקשקושים על ניירות וקירות, ארוחה חגיגית לבובות על רצפת המטבח, מסודרת לתפארת על גבי חולצה של אבא כמפת שולחן, ועוד ועוד. מכל זה מצטיירת ילדה מיוחדת – אבל האם יש ילדה או ילד שאינם מיוחדים? כל ילד הוא מיוחד, ובמיוחד-במיוחד בעיני מי שאוהב אותו. הסיפור על יעלי מזכיר במובנים רבים את "מיץ פטל": הארנבון הקט של חיה שנהב הוא הנפש הסודית של הילד, שמתחבאת מפני ההורים המבקשים לדעת "מי אתה" בכל מחיר, ורק אחרי שברור לפעוט שהם מקבלים אותו כפי שהוא (וגם נותנים לו "לנצח בתחרות"), הוא מרגיש מספיק מוגן כדי לפתוח להם את הדלת אל ביתו הפנימי; וכך גם יעל הקטנה, שבסוף הספר מתגלה וצוחקת ("הנה אני! פה על יד!"), מקבלת חיבוק גדול ונותנת יד.