סוף
יעקב מישורי
זה ספר מפעים. זאת המלה. ובהתחלה את עוד לא יודעת בדיוק למה, וגם לא ברור לך מה הספר הזה רוצה ממך, אבל את לא יכולה להפסיק לקרוא. ובהדרגה את מבינה שאת בעצם צופה במעשה אמנות מורכב מאת אמן טוטאלי, שמנסה להפוך את חייו – מהטקסים הקטנים שמנהלים את שגרת יומו ועד התחושות העזות שמעורר בו המפגש עם העולם החיצון, הבלתי-ניתן-לשליטה – לאמנות מוקפדת, חסרת פשרות; ואם אפשר, גם את מותו. כי זה מה שיש בספר: פיסות חיים מעכשיו, מפעם, מפעם-פעם (וגם טיפה מהעתיד), תיאורים מדוקדקים של רגעים חולפים ומתמשכים ביומיום שגרתי, של קימה בבוקר, של רחצה, חיטוט באוזן, רכיבה באופניים, הליכה ברגל, מבט חטוף באשה חולפת – וכל רגע כזה הוא ציור, צילום וקולנוע רב-חושי, עם פלטה מסוימת של צבעים ושל אור וצל, עם פסקול עשיר של צלילי בית ורחוב, מלווה במניפת ריחות דקים-מן-הדק שהוא קולט ללא הרף בנחיריו הפעורים, והתיאורים כל כך אינטימיים שאת כמעט יכולה למשש את הרווח בין הגבר לחולצה (המתוחה עליו היטב, בניחוח רענן של מרכך כביסה).
ואם לוקח זמן להרכיב מהפיסות השונות את האריג השלם של היצירה, הנה לקראת הסוף, בעמ' 139, בפסקה המתארת את צעידתו ברגל אל השיעור במכללה (החלטה שמתבררת בדיעבד כשגויה, בגלל החום והלחות) – כמו פתרון החידה בספר מסתורין, שנמסר אגב אורחא – מנוסחת הסיבה לכל הטקסיות הכפייתית הזאת, לבימוי החושני של כל חוויה וכל רגע. הפסקה נפתחת במשפט "הוא הקפיד להטביע בחול עקבות נעליים מושלמים" ומסתיימת כך: "הנסיונות להתעלם מן הלחות ומחוסר הנוחות רק החמירו את האי-שקט שלו, קטעו את הריכוז ופרעו את היופי ששאף להטמיע בכל צעד וצעד, ברצף תנועות ההליכה שהקפיד שתהיינה מתואמות ומסונכרנות להפליא – יופי שבשיאו אמור היה להביא אותו לתחושת שיוט (...), מנותק מכל הקולות המאובקים. חייו החמוּרים, שעליהם הוא טורח מרגע שהוא פוקח את עיניו ואפילו קודם לכן, אמורים לפטור אותו מן החיים המזיעים ולהמיר אותם בתחליף ממוזג ומשוכלל עד כדי כך, שיצליח לשמור ולפמפם גם את הפחד מהחיים ומהמוות". בבקשה.
תקראו לזה OCD, תצמידו לזה תוויות, אין לי מושג, לא מבינה בזה ולא מאמינה בתוויות. כל בנאדם הוא עולם יחיד ומיוחד, ושאיפתו של גיבור הספר (ושל כותבו, כך הוא מתיר לנו להניח) לעולם מושלם ונשלט ככל האפשר מתוארת בצורה כל כך מפעימה, כל כך חד-פעמית ובוטחת בכנותה הבלתי-מתפשרת, שלמרות חסרונה של עלילה סיפורית ברורה, אי-אפשר להפסיק לקרוא. עם זאת, אחרי שגומרים אותו ומאפשרים לו לשקוע, מבינים שיש פה סיפור שלם, יפהפה, גברי כל כך, על כלום ועל הכל. ובסופו של דבר, כפי שהוא רומז-לא-רומז, מכסה ומגלה, על אהבה (183 עמ').
תכלת