רוח אל האור

לא שומעים כמעט על מוזיקאים שכותבים ספרים (שלא על עצמם), כצפוי אצל יוצרים שמעדיפים מלכתחילה להתבטא בנגינה או בהלחנה, במקום להסתבך עם הרבה מלים. ואז בא איגי דיין, המתופף השתקן ממשינה, שגם כותב שירים ושר ומנגן בכלים נוספים – שמאיר שלו ז"ל כתב על ספרו הראשון, "'חוה' הוא ספר ביכורים בָּשֵׁל, מפתיע בכוחו ובטיבו, ספר שאוחז בקורא באופן גופני ממש: לופת, מושך, מרעיד, מלהיט, מכווץ, מעורר, ובכל פעם איבר אחר" – ומוציא ספר שני, שונה לגמרי, אבל כזה שמוכיח שאצלו זה אחרת, ושהוא באמת ובתמים סופר, בעל קול ייחודי משלו. כמו ב"חוה", הדבר הראשון שלוכד אותך מרגע שהתחלת לקרוא זה מה שהוא עושה לשפה. לא הכרתי אף כותב שמשתמש ככה בעברית, והנה אני חוזרת לתחילת דבריי – אולי זה מפני שאיגי דיין משתמש בשפה כמוזיקאי וירטואוז: הוא שומע באוזן הפנימית שלו את המוזיקה שנכון לו לבטא ומנגן אותה בעברית, והתוצאה בעיניי מכשפת.