top of page
רוח אל האור
רוח אל האור

רוח אל האור

איגי דיין

לא שומעים כמעט על מוזיקאים שכותבים ספרים (שלא על עצמם), כצפוי אצל יוצרים שמעדיפים מלכתחילה להתבטא בנגינה או בהלחנה, במקום להסתבך עם הרבה מלים. ואז בא איגי דיין, המתופף השתקן ממשינה, שגם כותב שירים ושר ומנגן בכלים נוספים – שמאיר שלו ז"ל כתב על ספרו הראשון, "'חוה' הוא ספר ביכורים בָּשֵׁל, מפתיע בכוחו ובטיבו, ספר שאוחז בקורא באופן גופני ממש: לופת, מושך, מרעיד, מלהיט, מכווץ, מעורר, ובכל פעם איבר אחר" – ומוציא ספר שני, שונה לגמרי, אבל כזה שמוכיח שאצלו זה אחרת, ושהוא באמת ובתמים סופר, בעל קול ייחודי משלו. כמו ב"חוה", הדבר הראשון שלוכד אותך מרגע שהתחלת לקרוא זה מה שהוא עושה לשפה. לא הכרתי אף כותב שמשתמש ככה בעברית, והנה אני חוזרת לתחילת דבריי – אולי זה מפני שאיגי דיין משתמש בשפה כמוזיקאי וירטואוז: הוא שומע באוזן הפנימית שלו את המוזיקה שנכון לו לבטא ומנגן אותה בעברית, והתוצאה בעיניי מכשפת.

כמו שרואים על הכריכה כשהופכים אותה, שם הספר בהיפוך הוא "רואה לאחור", והוא אכן מתרחש מהסוף להתחלה, ובראש כל פרק מסומנים – בסדר הולך ויורד – שנת ההתרחשות וגילוֹ של המספר, באפור בהיר כל כך שהשגחתי בו רק לקראת סוף הספר. ומה שהקריאה בראייה לאחור גרמה לי, כשהגעתי למשפט האחרון (בום!), זה להפוך את הספר מיד בחזרה ולהתחיל לקרוא אותו עוד פעם, מהתחלה. ולחזור להתפעל איך עמוד הטקסט הראשון, שפותח במשפט "יש פה הכל ואין כלום", מטלטל אותך וזורק אותך לעולם אחר, עולם שאין בו מגדר, שעובר מזכר לנקבה ולהפך, כי זו הנשמה מדברת, ולנשמה אין מגדר. וואו.

כרגע אני עדיין בפרקים הראשונים, אבל עכשיו הקריאה שונה לגמרי, כמו חדשה, ושווה מאוד. זה בעצם ספר שמתבקש מאוד לקרוא לפחות פעמיים. יש בו גם המון משפטים שמתחשק לגזור ולשמור, כמו "אף פעם לא ידעתי שטלפון שלא מצלצל יכול להרעיש כל כך", או "לאורך הרחוב היו בניינים שזועקים שַׁפְּצֵנִי" (לא גזרתי ושמרתי, הציטוטים מהזיכרון), ותשמעו רגע – הקריאה השנייה עוד יותר טובה מהראשונה. אז תסלחו לי, אני חוזרת לספר (253 עמ', ערך: אסף שור, הוצ' עם עובד, עכשיו בהנחה באתר ההוצאה).

עם עובד

bottom of page