פעמון הזכוכית
פעמון הזכוכית

פעמון הזכוכית

סילביה פלאת

לא פשוט לקרוא רומן שכותבת בגוף ראשון אשה צעירה ורגישה שלא רוצה לחיות, שמצבה הולך ומידרדר ככל שהספר נמשך, שלקראת סופו היא נחושה להתאבד בכל מחיר וכמעט מצליחה – כשאת יודעת שבמציאות הסופרת אכן התאבדה חודש אחרי שספרה האוטוביוגרפי ראה אור (תחת שם בדוי), מותירה אחריה בעל נוטש ושני ילדים פעוטים, בת שלוש ובן שנה (הבן עצמו התאבד לפני עשור). נדמה שצריך לקחת נשימה עמוקה מאוד לפני שקוראים ספר כזה.

אני לפחות לא העזתי עד כה להתקרב אל "פעמון הזכוכית" – הדימוי שטבעה פלאת לתחושת הניתוק מהסביבה של אדם מדוכא במצבה, מופרד מהעולם במעטה שקוף, נושם אוויר עכור – מחשש לגעת בדיכאון סופני כל כך, שמא הוא מידבק. אבל מרגע שפתחתי את התרגום החדש והמעולה של אורטל אריכה, לא יכולתי להפסיק לקרוא. פלאת פורשת בספרה (היחיד שכתבה בפרוזה) את נפשה המיוסרת של הגיבורה שלה, כלומר היא-עצמה בשינוי כמה פרטים, במין ענייניות מפוכחת ומרתקת, ועם זאת דרך עיניים של משוררת, ביד אמן שמבדילה בין ספרות זולה לספרות גדולה.

בתחילת הספר אין עדיין רמז לדיכאון המצמית, אלא רק רמזים דקים לאותה מחיצה בלתי-נראית, המנכּרת את הגיבורה מסביבתה; אולם בשלב זה עוד ברור לה שכשרונה הספרותי המזהיר יפתח בפניה דלתות ויעזור לה להתקבל לקורס כתיבה יוקרתי, והידיעה הזאת מספקת לה סוג של משענת-תקווה לעתיד. מכתב הדחייה מהקורס, המנפץ את תקוותיה, מהווה מכּה אנושה כל כך לתחושת הערך העצמי שלה, שהיא מאבדת את הרצון לחיות – ובד בבד מפליאה לתעד את התהליך שהיא עוברת ומאפשרת לקוראת חוויה נפשית-ספרותית ייחודית: ללוות מקרוב אדם בשיא בדידותו, כלוא בתוך פעמון זכוכית (271 עמ'). וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון: https://tinyurl.com/y2ge4o85

הכורסא