הארנב הקשיב
הארנב הקשיב

הארנב הקשיב

קורי דורפלד

כשהייתי ילדה, עוד לא המציאו את המלה "תסכול". ולא מזמן קראתי שיש עוד הרבה רגשות אנושיים שאין להם שמות, לפחות בחלק מהשפות. אנחנו מתעקשים למסגר רגשות במלים, כאילו כך נוכל לשלוט בהם טוב יותר, ומנסים גם לטפל ברגשות שליליים בעזרת מלים – אבל לעתים קרובות המלים רק מפריעות. ידוע למשל שאם ילד קטן מקבל מכה כואבת ופורץ בבכי – מומלץ פשוט לחבק אותו בשקט, רק חיבוק אמיץ ומנחם, בלי להגיד "די" או "לא צריך לבכות" או "מה כבר קרה" ושאר שטויות שמוטבעות לתוך מוחם ברגע הכאב ונשארות שם כשריטה לכל החיים.

אז הספר היפהפה הזה מזכיר שהדבר הכי חשוב ברגעי מצוקה הוא להכיל, לתת מקום, להקשיב – וזה מה שעושה הארנב של טיילור. טיילור הקט בנה ארמון יפהפה והיה גאה מאוד, עד שהארמון נפל. התרנגולת שמה לב ראשונה והיא מצקצקת ומצטערת בשבילו: "בוא נדבר, נדבר, נדבר על זה! צק צק צק!" אחריה מגיע הדב ונוהם: "כמה נורא! אתה בטח כל כך כועס! בוא נצעק ביחד! גררר!" הפיל מציע להיזכר איך זה היה מסודר ולתקן הכל, הצבוע מציע לצחוק על זה וכן הלאה, אבל לטיילור לא מתחשק לדבר ולא לצעוק ולא להיזכר ולא לצחוק ולא שום דבר ממה שמתאים מאוד לכל המציעים – שרק רוצים לעזור, אבל בדרכם שלהם, עם העצות שלהם והשיטות שלהם – וכך הוא נשאר לבד, ואפילו לא שם לב שהארנב הגיע. אבל הארנב התקרב אליו לאט, והארנב הקשיב.

וכדאי לכם לקרוא בעצמכם איך הנס הזה קרה, כי קורי דורפלד (בתרגום המצוין של גליה אלוני-דגן) עושה את זה הכי טוב. ספרי ילדים משובחים לגיל הרך פונים בעצם לשני קהלים שונים - לפעוט המקשיב, ולמבוגר שקורא באוזניו - ולעתים יש להם מסר חשוב לשניהם. נדמה לי שמהספר הזה הקהל הבוגר יכול ללמוד לא פחות, ואולי אף יותר, אבל אין ספק שהוא מעניק חיזוק, עידוד ונחמה לקהל היעד המקורי שלו, בני 4-2. תכלת הוצאה לאור, בכל חנויות הספרים.

תכלת