חיי השקר של המבוגרים
אלנה פרנטה
איזה ממזרתא אלנה פרנטה הזאת, איך היא יודעת למשוך וללכוד אותך לתוך הסיפור שלה בחבלי קסם בלי שבכלל התכוונת, הרי היית באמצע ספר יפה אחר, סתם פתחת לרגע את "חיי השקר", שהעלה אצלך אבק על השידה יותר מדי זמן, עד שב"20 שאלות" של מוסף הארץ ציטטו את משפט הפתיחה שלו ("שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד") והסתקרנת. והאמירה האומללה הזאת של האב, ככתוב בגב הכריכה, מניעה את כל הספר, משפיעה על חייה של הגיבורה המספרת ובעקבותיה על חיי המשפחה המורחבת כולה, ואחריה שום דבר לא שב להיות כשהיה.
איך היא עושה את זה, פרנטה? לזה כנראה מתכוונים כשמדברים על סופרות וסופרים דגולים, שכתיבתם בוראת לנגד עינינו עולם חי ושלם, שמצליחים לספר סיפור מפי דמות שכל מלה שלה נשמעת אמיתית, כאילו לחשה אותו רק לאוזנך שלך, ואי-אפשר להפסיק להקשיב. וכאן הגיבורה היא בסך הכל נערה, שבתחילת הסיפור מתבוננת בחיים בעיני ילדה תמימה, עד שמתחוור לה כמה הוריה לא עומדים בציפיותיה מהם, ועד מהרה היא בוחרת בצד ההפוך לציפיותיהם ממנה. אבל המיוחד אצל ג'ובנה – או ג'אנינה, ג'אני, כפי שקוראים לה בחיבה – הוא שהיא מתבוננת באומץ בפינות האפלות ביותר של נפשה ומספרת עליהן בישירות מטלטלת, שלא זכורה לי כמעט בספרות מפי גיבורה-נערה.
כל השאר מתומצת ומבואר היטב בגב הספר. התרגום של אלון אלטרס – מלאכת מחשבת, עד כי נדמה שהספר נכתב בעברית, כמו שאר תרגומיו של אלטרס לכתבי פרנטה (עורך התרגום: מנחם פרי; 314 עמ', הנקראים בבולמוס מענג). קראו את הפרק הראשון באתר "עברית" (שבו נמכר עותק דיגיטלי או מודפס בהנחה נאה) ותבינו
הספרייה החדשה