לאן אתם צריכים?
אביחי נזרי
איך לתאר את חוויית הקריאה בספרים של אביחי נזרי? בשבילי, לפחות, זו חוו יה מטלטלת. אף אחד לא כותב ככה. נזרי כותב ישר מתוך עיני הלב שלו, הפעורות אל העולם בהשתאות – בלי פילטרים, "ללא תוספים מלאכותיים", אין אף מלה מיותרת. אי אפשר להישאר אדישים לכתיבה חדה וצלולה כזאת, כי היא פוקחת לך חזק את העיניים ובו בזמן מועכת לך חזק את הלב, בעיקר כשהיא מתארת מציאות קשה דרך עיניים של ילד.
בספר הזה וגם בספרו הקודם, "העיניים מתרגלות לחושך", המספר הוא ילד שהתבגר מהר מדי, נער שמתאר את חייו דרך עיניים של ילד טוב שגדל בתוך עולם אדיש וקשוח, ולכן מסתכל על העולם מראש במבט מאוכזב – ובכל זאת, באורח פלא, התום הילדי שבו נותר טהור, בלתי-נגוע, שואף לאור; ואולי זה מה שגורם לנו הקוראים שיהיה לנו כל כך אכפת ממנו. למרות כל הסְחְלֶה שהוא רואה סביבו, משהו בתוכו יודע בבירור שיש בעולם גם טוב – ולשם הוא מכוון, ומפעים לקרוא את זה. אולי כי לצד הפחד הגדול שלו לדמות לאביו הנרקומן, יש בתוכו מצפן זוהר ששומר עליו, שיודע שהוא נקי. הוא פשוט לא בנוי להאמין אחרת.
נזרי כותב כמו החבר הכי טוב שתמיד רצית שיהיה לך, לא חשוב בן כמה אתה או בת כמה את. הוא כותב כמו מישהו שאמנם מת מפַּחד, אבל יש לו מספיק אומץ להודות בזה בפרהסיה. כמו מישהו שאמנם מת מבושה, אבל יש לו מספיק עוז נפש כדי לספר בדיוק במה הוא מתבייש ולמה. איך אפשר להישאר אדישים לכתיבה כזאת? בעיקר לאור שמועה שגונבה לאוזני שזאת בכלל גרסה מרוככת לדברים שקרו באמת. אז לאן אתם צריכים? (229 עמ', ערכה: רוני אלדד) כעת בהנחה באתר ההוצאה, שמציע גם פרקים ראשונים לטעימה, אוצו רוצו.
עם עובד