פעם עקב אחרי לויתן

וכך קרה לילדה בסיפור העדין והיפהפה של Orit Bergman: "ביום שנורית עזבה, התעוררתי באמצע הלילה. משהו שרק מחוץ לחלון שלי שריקה מוזרה". בהתחלה זו רק שריקה שעוקבת אחריה לכל מקום, ורק היא שומעת אותה. אחרי שבוע הילדה רואה שזה לוויתן, "גדול, קר ושחור", שמלווה אותה לכל מקום, מרחף ומחכה לה מחוץ לחלון כשהיא יושבת בכיתה, והיא חושבת: "אם אף אחד לא רואה אותו, אולי הוא לא קיים" ומחליטה להתעלם ממנו כמו כולם. אלא שזה לא עוזר. הלוויתן עוקב אחריה באשר תלך, והטקסט רומז לנו בעדינות רבה שהוא קשור לצער הפרידה מחברתה הטובה נורית, שעברה לגור בעיר רחוקה. ואיך נראה הלוויתן? זה אחד הדברים הקסומים בספר הזה: הוא נראה כמו קשקוש שחור וגדול, מאיים, משנה צורה, מטיל צל. אבל אז הילדה מחליטה להיפטר ממנו. איך? הו, מה חשבתם, שאני אחסוך לכם לקרוא את הספר? לא ולא! תקראו אותו ותדעו. ארמוז רק שקודם כל צריך להחליט שרוצים להיפטר ממנו, ואז להסתכל לו ישר בעיניים. וגם אחרי זה, זה לא פשוט ולא קל, ממש לא, אבל עובדה שהילדה מצליחה. ככה זה אצל הילדים והאנשים שגדלו כמוני להאמין ש"תחשוב סבבה - יהיה סבבה", שאם נתעלם מהכאב והכעס והצער, הם יתאיינו. ובכן, זה לא באמת עובד. גם אם אף אחד לא רואה את הלוויתן, הוא עוקב אחריך. וכדאי להסתכל לו בעיניים.