רעש גדול
רועי חן
איזה תענוג זה כשיש ספר שמחכים לחזור אליו, ספר שאוהב את קוראיו לא פחות משהקוראים נקשרים אל הדמויות שבו. כיף לקרוא את רועי חן, בין השאר כי הוא לא מנסה להראות כמה הוא חכם יותר מהקוראת שלו (כמו כמה סופרים ישראלים, בלי שמות). להפך, הוא נותן לה הרגשה שהוא כתב את הספר בכלל עליה, או על חברה שלה, שהוא עוקב אחריה ואחרי הבת שלה ואחרי אמא שלה כבר שנים, מלווה אותן בסיבובים שלהן בתל אביב, כי הוא חבר שלך והוא מגלה לך דברים שתמיד ידעת, אבל לא ידעת עד כמה.
שלוש נשים, שלושה דורות, וכל אחת מהן כתובה כאילו בקול שונה, ואת כולן אני מכירה היטב, ואת המקומות שבהם הן מסתובבות, ספר מלא ד"שים מלב תל אביב מתקופות שונות, וכל אחת מהן דמות בסדרה שאת רק רוצה לראות את העונה הבאה שלה, כי איך אפשר לעזוב דמויות כאלה, שרק התחילו לדבר וכבר הן מפריעות זו לזו. וכמה כל זה כאילו אגבי, אבל בעצם עמוק כל כך. ויותר לא בא לי לספר כלום, כי למה שלא תקראו הכל בספר.
גילוי נאות: אני זוכרת את רועי כנער מקסים בכיתה של בתי הבכורה בביה"ס לאמנויות בתל-אביב, אבל תחושת הקרבה וההערכה שאני חשה ליצירות שכתב (למשל "נשמות", כתר 2020), שהמחיז (כמחזאי הבית של תיאטרון גשר) ולאלה שתרגם (למשל "פו הדב", כתר 2023 – תרגום מופתי!) לא קשורה לזה בכלל. כל דבר שהוא נוגע בו שווה צפייה, קריאה ואהבה (236 עמ', ערכה: יערה שחורי, עכשיו במבצע באתר ההוצאה, ויש גם פרק ראשון באתר "עברית"). אוצו רוצו
כתר