צודקת

כי היא באמת צודקת, איה כורם. ופשוט כיף לקרוא אותה, כי היא אומרת את האמת, כלומר מספרת לנו דברים שאנחנו יודעות בעצמנו אבל ממש לא יזיק להזכיר לנו אותם, בעיקר כי היא עושה את זה הכי מצחיק ואלגנטי וחכם וחמוד שאפשר. היא מדלגת בקלילות בין נושאים מחיי היומיום שלה, שרובם מוכרים לנו – המעבר מחיי רווקות לחיים בזוג, חיי משפחה, ילדים, מעברי דירות, התבגרות, ואז התחזוקה המייגעת של כל מה שהגענו אליו – הבית, הזוגיות, ההורות, השגרה, הדינמיקה עם החברים, השכנים, הורי החברים של הילדים והזולת בכלל, לצד התלאות (הפחות-מוכרות לנו, אבל בספר הן מצחיקות לאללה) הכרוכות בלהיות מוזיקאית וזמרת לאורך תקופה עתירת תהפוכות ובלגנים, כולל פעילות ענפה עד ויראלית בשלוש רשתות חברתיות. כל זאת בעוד היא מתאמצת להישאר שפויה במדינה המשוגעת שלנו – שאותה לא תעזוב לעולם, לפי הפרק האחרון, "אני מבטיחה להישאר", המסתיים בפנייה לבתה: "אני מבטיחה לך, ילדה שלי קטנה, שזו לא המלחמה האחרונה, ולא הקושי האחרון, או האֵבֶל או הספק. העולם מסביבנו רועד, ואני מחבקת אותך. אני מבטיחה לך שלטים בעברית (...) אני מבטיחה לך זעם ותסכול ועצבים וגלגול עיניים, כי אנשים פה יוציאו אותך מדעתך. אני מבטיחה לך עבודה קשה, כי המקום הזה הוא אולי הכי טוב, אבל לא מספיק טוב בהרבה תחומים. אני מבטיחה לך שמחה ועצב כי אצלנו הם תמיד הולכים ביחד, ובעיקר מבטיחה לך חבורה ענקית של משוגעים שירגישו תמיד בדיוק-בדיוק כמוך".