

מסלולים
סמנתה הארווי
הספר הזה נראה כל כך צנוע, עם שם לא-מסקרן ועטיפה קצת קודרת, אבל רבותי, מדובר באחד הספרים הכי טובים ש קראתי בזמן האחרון, ולא רק אני, שכן מדובר בזוכה פרס בּוּקֶר ל-2024. את קוראת אותו בשקיקה ומשתאה, לא רק מהספר אלא גם מעצמך – איך את כל כך מרותקת לספר שבעצם אין בו עלילה, שלא קורה בו שום תהליך סיפורי או דרמטי, ללא תעלומה או קונפליקט שייפתר בסוף, ובכל זאת הוא מצליח להיות כל כך מהמם ומרגש ומופלא?
אולי כי בניגוד לסיפורת, שמוסרת לנו דברים שקרו לאחרים, הרי גם אם הדברים כתובים נפלא, הם לאו דווקא רלוונטיים ישירות לחיינו, מעבר להנאה ולהעשרה המנטלית או האינטלקטואלית הכרוכות בקריאתם. ואילו "מסלולים" הוא בעצם ממש עלינו, על המקום שבו כולנו חיים – כחלק משבט אחד עצום, שנקרא בני אדם – מנקודת מבטם של שישה אסטרונאוטים מרחבי תבל, המבלים בתחנת החלל תשעה חודשים ומקיפים את כדור הארץ 16 פעם (16 שקיעות ו-16 זריחות) ביממה והופכים למשפחה, ואיתם אנחנו, הקוראים, שמרגישים בדיוק כמוהם כלפי הכדור הזה ומדמיינים את עצמנו במקומם – ומדהים לחשוב איך בשעות האור כדור הארץ נראה מהחלל שומם וחסר חיים, ורק בלילה הוא פורח, זוהר וסוער מרוב חשמל. הספר מתאר את הסתגלותם של השישה לחיים המשונים בקופסת הסרדינים המרחפת, את מחשבותיהם וזכרונותיהם, את השגרה שלהם ואת איתותי הקשר המזדמנים עם כדור הארץ, אבל הוא בעצם ספר פילוסופי על פרופורציות, על אנושיות, על רגשות, על הקשר שלנו אלה לאלה ולפלנטה הזאת. הנה דוגמה מקרית:
"ציוויליזציה חייזרית עשויה להביט מהצד ולשאול: מה הם עושים כאן? למה הם לא נעים לאנשהו, אלא רק מסתובבים ומסתובבים? כדור הארץ הוא התשובה לכל שאלה. כדור הארץ הוא פניו של אהוב מאוּשָר. הם צופים בו ישֵׁן וער, שקועים בהרגליו. כדור הארץ הוא אֵם המחכה לשובם של ילדיה, מלאי סיפורים והתלהבות וגעגוע. עצמותיהם מעט מדוללות יותר, גפיהם מעט כחושים יותר, עיניהם מלאות מראות שקשה לתאר", או "הם לא מבינים איך ייתכן שהנוף שלהם חוזר על עצמו עד אין קץ, ועם זאת נולד מחדש בכל פעם, כל פעם". כמעט בכל עמוד יש פסקאות שלמות שמתבקש לצטט מרוב חוכמה ופשטות פיוטית. וכל זה לא היה מושג אלמלא כשרון הכתיבה המרהיב של הסופרת, על תיאוריה השופעים רגישות וחשיבה עמוקה, שמהם לא היינו זוכים להתפעל אלמלא התרגום היוצא מן הכלל של קטיה בניוביץ'. לעתים קרובות קראתי פסקאות שלוש פעמים מרוב התפעלות מיופיין, ואז מהאמירה שבהן, ואז מהתרגום היפהפה, שנדמה כאילו נכתב עברית במקור, שופע ניסוחים שהם שירה (219 עמ', עורכת התרגום: רימונה די-נור). כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.
כתר (הסדרה הקטנה)