בת דודתי לילי
בת דודתי לילי

בת דודתי לילי

איל חלפון

וואו, זה ספר טוב. טוב ממש. לא זוכרת מתי קראתי ספר עלילתי כל-כך ישראלי-מקומי שכל-כך אהבתי. ולא זוכרת מתי קראתי ספר שמתאר את התקופה שבה גם אני התבגרתי, מקצת לפני ששת הימים ועד שנות התשעים, שהרגשתי כל כך בבית בין השורות שלו. הכל נכון, ככה היה. ככה היינו.

ואיל חלפון טווה סביבה סיפור מעולה, אמיתי כל כך, שהוא כאילו רק סיפור של משפחה מזרחית בנתניה, אבל עם כל כך הרבה רבדים שמתחברים בסוף כל כך יפה, שבעמודים האחרונים ראיתי מטושטש מרוב דמעות. על מה הסיפור? תקראו בגב הספר, אבל הוא באמת עלינו, על איך שהיינו ומה נהיה מאיתנו, ומה שיפה, לא במשקפיים שחורים ולא ורודים, אלא צלולים. לא משנאה ולא מאכזבה, אלא מאהבה. יופי של ספר. תעשו לעצמכם טובה ותקראו.

*גילוי נאות: איל ואני מכירים, ושמי מופיע ברשימת התודות, אבל ראבכ, איל - "עטרה אופק סיפרה לי על לילות תל-אביב הפרועים בתקופה שבה הייתי ילד"?? עוד יחשבו שאני קשישה ממך במי יודע כמה! כולה שלוש שנים

אחוזת בית ספרים