אדון שמחה וששון
אדון שמחה וששון

אדון שמחה וששון

גליה עוז

מרוב דברים מלהיבים בספר המושלם הזה, אני לא יודעת ממה להתחיל. אולי מזה שגליה עוז השכילה לתעד כאן בעדשה רגישה להפליא את דמות ה'אבא' הישראלי – ואולי האב המודרני, באשר הוא – מול ילדיו, בעיקר כשאמא לא בסביבה: אבא שהופך איתם לילד בעצמו, ממציא להם משחקים והרפתקאות כדי להצחיק ולהדליק אותם, ואינו מתבייש להראות להם שגם הוא זקוק לתשומת לב (כשהם כבר במיטה, כמעט נרדמים) – ודווקא אז, כשאבא ללא שום תחפושת, הם יכולים להזדהות איתו כשווים ולהתנדב לחלוק איתו בנטל הסידור והניקוי, אחרי הבילוי הפרוע ולפני השינה.

אבל הדבר המקסים הראשון שקופץ לעין בספר הזה הוא המשחקיות הלשונית הנפלאה שבפי האב, גיבור הספר, הלא הוא אדון שמחה וששון. הספר מתאר יום מקרי בבית; אביגיל ואחיה הקטן אורי משחקים בחדרם – "ופתאום בא מישהו ואמר שקוראים לו אדון מַרבָד ומִתלֶה". הילדים צוחקים: "לא קוראים לך ככה! זאת תחפושת מווילון של אמבטיה וקולב! אנחנו יודעים מי אתה ומה אתה רוצה!" ואז פותח אבא במצעד של דמויות מצחיקות ומגוחכות (בתחפושות המתאימות) וממציא להן שמות עבריים בהתאם – שפתיים יישקו: אדון מרבד ומתלה, אדון מִבדָר ומִבדֶה, אדון מֵיצָג ומחגג, מר מִצחָק ומִבכֶּה, גברת מופע ומשתה, אדון מִסדָר ומִכבָּס ועוד ועוד – וזה כל כך יצירתי ומעורר השראה, שגם הילדים נדבקים במשחקיות הלשונית הזאת וקוראים לאביהם בסוף בשם מצחיק ומתוחכם משלהם. חוץ מזה, נחמד לראות שהאבא המשקיען והמסור הזה, בין שיגוע אחד למשנהו, בכל זאת פורשׁ לו מתישהו בסבבה שלו למרפסת, להתבונן בשקיעה, בדיוק כמו החתול הביתי, "אלוף זהב וזנב".

איזה יופי של ספר, תענוג, לקריאה חוזרת וחוזרת (ערכה: יעל גובר) – ועוד לא אמרנו מלה על הציורים העזים, המרהיבים, של זויה צ'רקסקי. ולמי ששואל איפה האמא בסיפור הזה – התשובה פשוטה: היא זאת שתיעדה את כל זה. לבני שלוש עד שמונה וגם להורים שלהם, ולאוהבי עברית (ומשפחות) בכל הגילים.

כנרת זמורה-דביר