תולי וליבי
אורנה ראובן
<פורסם ב-7.10.26> איזה מזל שנזכרתי בספר הקצר והמקסים הזה בדיוק היום, יום השנה השלישי לאסון, כשמתבקש להקדיש לו זמן, מחשבה ורגש מעט יותר מהרגיל. נדמה לי שטרם נתקלתי בספר ילדים שמצליח לתווך את מה שקרה לנו ביום ההוא, שעדיין נמשך ונמשך בלי סוף, בצורה עדינה ויפה כל כך, ובעיקר כזאת שלא מטַרגרת את קהל היעד.
אולי כי הסיפור המרכזי בו הוא בעצם הדינמיקה בין שתי אחיות, כפי שנרמז משמו – תולי וליבי. תולי היא הגדולה וליבי הקטנה, והן שונות מאוד אבל תמיד היו גם קרובות מאוד, עד שפתאום התרחקו מאוד. הכל התחיל כשהמלחמה פרצה, ואבא שלהן יצא למילואים בעזה, והכל השתנה. הסיפור מסופר מפי מספר יודע-כל, אבל מתוך אמפתיה עצומה אל הילדות – ובעיקר אל תולי, הגדולה; הדאגה לאבא החייל מכניסה אותה לסחרחרת של חרדות: "אבל אחרי ארוחת הערב באו אל תולי עוד מחשבות, והן הלכו איתה למקלחת ושכבו איתה לישון, ובבוקר הן חיכו שתתעורר כדי לקפוץ לתוך ראשה, ותולי ניסתה להעסיק אותן בדברים אחרים, באמת שניסתה, אבל הן לא רצו", ולכן היא מנסה להשקיט אותן בעזרת רצף פעולות אובססיביות חסרות היגיון שמשתלטות לה על החיים, מהסוג שזוכה לאבחונים בשם OC משהו. כולם סביבה עסוקים בשלהם בתקופה המשוגעת הזאת מכדי לשים לזה לב, אבל ליבי לא מבינה למה אחותה כל כך מרוחקת ממנה, ומגיבה בדרכה הכועסת.
מה שבאמת נפלא בספר, ואולי ניכר אפילו בבדל הציטוט הנ"ל, זה שהמספרת מצליחה להעביר את המתרחש בנפשן של שתי הילדות בצורה עמוקה ואמינה להפליא, הכי לא שיפוטית והכי מתוך הלבבות שלהן; והרי זו הדרך היחידה שבה יש לכתוב ספרי ילדים, כי רק כשכותבים דרך עיניים של ילד ולא של מבוגר (בשביל זה נדרש כישרון מיוחד!), יש סיכוי שלא רק ניהנה מהספר, אלא גם נקבל שיעור בלהיות בני-אדם (הסופרת ד”ר אוֹרְנָה רְאוּבֵן הִיא גם פְּסִיכוֹלוֹגִית קְלִינִית, פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית וּמַרְצָה, ככתוב בגב הספר). לא כתוב בנות כמה הילדות, אבל אפשר לנחש שהן לומדות איפשהו בין א' ל-ד', ואלה גם הגילאים המומלצים לספר (ערכה: אורית גידלי, 64 עמ', מנוקד, כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה).
שתים