סתם ים

בהתחלה הילד הוא זה שפועל, והעוף-הבוגר הוא זה שמגיב. "לאן אתה הולך?" שואל הבוגר (שיכול להיות גם בוגרת) בכפולה הראשונה, המלאה בצבע צהוב של אדמה בניגוד להמשך הספר ומתרחשת עדיין מחוץ לחוף הים, והילד עונה, "לים". "בשביל מה?" שואל הבוגר בכפולה הבאה, והילד משיב "סתם". ה"סתם" הזה הוא בעצם לב-לבו של הספר, כי הוא מקפל בתוכו את כל התשובות שאפשר לענות לשאלה מיותרת שאין עליה תשובה חד-משמעית. וכאן מתחילה ההרפתקה: הילד מוצא בחוף הלבָן דברים קטנים, שבעיניו של הבוגר הם "סתם" או "זבל", ומפיח בהם חיים ויוצר איתם דברים, ומחבר בעזרתם הֶקשֵרים של תוכן, צורה ורוח שניכרים בציורים היפהפיים, המינימליסטיים, המגיעים לשיא כשהילד מצייר על החול במסרק שמצא מין ספירלה מסביב לעוף, שבדיוק מגרד בראשו בקצה הכנף והופך בעצמו לחלק בלתי נפרד מהיצירה – ספירלה שבלולית מקווקוות. בזכות התהליך המקסים הזה מוותר הברווז על נעלי העקב ומצטרף יחף לחגיגה היצירתית, וזה כל כך נהדר שאי אפשר לספר על כך במלים בלי לקלקל, וזו הוכחה שאמנות טובה מספרת את עצמה טוב יותר מכל ניסיון לתאר אותה. ולכן כדאי לכם לגשת לחנות הספרים הקרובה ולדפדף בספר בעצמכם, ולהתרגש כמוני.