נוני ונוני-יותר
נוני ונוני-יותר

נוני ונוני-יותר

נעמה בנזימן

בהתחלה לא התלהבתי, מודה. כמי שמעדיפה סופים טובים מובהקים בספרים לגיל הרך, לא הצלחתי להתחבר לסיפור שמציג מצוקה הדדית, כאב ועלבון של שני חברים-לשעבר, עם סוף שהוא בעצם פתוח (האופטימיים יגידו שהוא שמח, הפסימיים – שהוא דמיוני). אבל אז נתתי אותו לשכנים החמודים שלי, שניחנו ברגישות ספרותית ובהבנה עמוקה ותמיד שמחים לעזור לי כשאני מתלבטת, ובתם בת הארבע התאהבה בספר ולא הפסיקה לבקש שיקראו לה אותו שוב ושוב, ואף ביקשה ממני במפגיע להחזיר לה אותו אחרי שאכתוב עליו.

אז קראתי אותו שוב דרך עיניה, וראיתי: הספר נוגע בבעיה אמיתית, יומיומית, שקיימת בעולמו של כל ילד (ושל כל מבוגר ילדותי) – ההשוואה בינו לבין ילדים אחרים, לטוב ולרע – ומתאר אותה בדייקנות ובישירות, בציור ובטקסט, בלי להתחנחן ובלי להתנחמד, ובלי אף מלה מיותרת. מי מאיתנו לא חווה דקירת כאב, כשנדמה לנו שאנחנו הכי מעולים במשהו – ולפתע הכתר עובר למישהו אחר? נוני היה אלוף הקפיצות ביער, עד שהגיע נוני-יותר (איזו הברקה, השמות האלה) ושם אותו בכיס הקטן, ונוני החליט שהמתחרה שלו רימה וקרא לו שקרן, וזה הפך ל'ברוגז' נוראי, ואחר כך נוני-יותר החזיר לו כגמולו. וכמה זה מעליב וכואב כשחבר "מפטר" אותך, ואיך הכאב מיתרגם לכעס ולצדקנות, וכמה יפה מתבטאים הרגשות האלה באיורים ובטקסט (שחלקו מצויר) של נעמה בנזימן. וביום ההולדת של נוני-יותר, שיאו העלילתי של הספר, כפולת דפים סגורים מהווה את דלת ביתו של חתן המסיבה, הנפתחת לכפולה ענקית שכולה רגש קורע לב.

ובאשר לסוף הפתוח – עכשיו הוא נראה לי מושלם. הפי-אנד עלול להיראות פה מודבק, בעיקר במקרים שהילד הקורא חווה מציאות אחרת. הסוף הנהדר משאיר פתח גדול לתקווה, כמו גם לגיטימציה להתאזר בסבלנות, ולדמיין. ספר נהדר לבני 6-3.

עם עובד