שני ואני
שני ואני

שני ואני

מתן חרמוני

ספר הילדים החדש של מתן חרמוני כל כך חמוד, שקשה לא להתלהב ממנו (עם הסתייגות אחת קטנה, ר' בסוף). גם הילד המספר ישר מוצא חן בעינינו כבר בעמוד הראשון, כשאין לו תשובה מספיק טובה למורה ששואלת אותו מה עשה בחופש, ולכן הוא חושב קצת ועונה: "נסענו לטיול בג'מייקה. ומשם לאפריקה./ לא, סליחה, בעצם נסענו לאנטארקטיקה./ וגם לאגם טיטיקקה./ שזה בכלל בדרום אמריקה". ואז הילד יניב, שהוא ממש טוב בחשבון וטיפוס די הפוך מהגיבור שלנו, מתעצבן וקורא לו שקרן, כמו תמיד (ונענה "בחיי. אני לא משקר"). כי בכיתה יש כל מיני ילדים, מפרט גיבורנו, "וגם, למרבה האסון,/ יש לא מעט ילדים שממש, אבל ממש ממש ממש,/ טובים בחשבון./ אחת ועוד אחת תמיד יהיו שתיים,/ ושתיים ועוד שתיים תמיד יהיו ארבע./ ותשע פחות שש תמיד יהיה חמש, או משהו כזה./ אני, למשל, לא כל כך טוב בחשבון./ לא נראה לי הגיוני שלכל דבר יהיה רק פתרון אחד./ ולא שֵׁני./ אבל למרבה המזל לא רק אני חושב כך,/ ככה חושבת גם שָׁני."

את יניב, כאמור, זה מטריף כשצמד הגוזמאים הללו ממציאים סיפורים – אבל הוא גם קצת נדבק אל שניהם, מצותת להם ומנסה לחזור אחרי השמות המשונים של המקומות שבהם ביקרו, כביכול (שניהם ניחנו בידע כללי מפתיע לגילם, מתברר: לאיים היווניים שבהם ביקרו כביכול הם ממציאים שמות חמודים שיישמעו כמו ג'יבריש לרוב בני כיתתם – אריסטוטלוּריפידֶסוּנַאסיס וניקוסקזנצקיסמנוסחג'ידאקיס) ובכל פעם שיניב אומר לשניהם שהם מקשקשים שטויות ושלא יכול להיות, הם מציעים לו להפסיק להקשיב, "אבל אם כבר הקשבת,/ אז רק שתדע,/ כל מה שאמרנו/ כתוב במדע" (איזה טייק אוף חינני על "כתוב בתורה!"). וכבר מהדוגמאות הללו אפשר להבחין בחריזה האגבית, הלא-מתאמצת, שגם הילד המספר וגם חברתו שני משתעשעים בה, ולבסוף מדביקים בה גם את בן כיתתם יניב, שבהדרגה כל העסק מתחיל למצוא חן בעיניו ולבסוף הוא הופך בעצמו לגוזמאי מן המניין, ואולי בעתיד גם לחבר.

במלים אחרות, זהו ספר שיעורר בקוראיו הצעירים מחשבה והשראה – לצאת קצת מהקופסה, לדבר בחרוזים ובגדול, לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות. אז מה הבעיה? קצת הפריעה לי החלוקה הדיכוטומית בין הילדים שטובים בחשבון ("למרבה האסון") ומאמינים בדברים בעלי פתרון יחיד, לבין אלה שמוכנים לעוף עם הדמיון ולמתוח את הגבולות גם בפרהסיה ("בחיי, אני לא משקר") – דומני שהסיפור לא היה יוצא מופסד אילו ויתר על השיפוטיות הזאת ביחס ל"אחרים". אבל מעבר לזה, באמת מותק של ספר, עם איורים נחמדים ביותר של מיכל שלו, בעיקר לגילאי ראשית קריאה (36 עמ', ערכה: רחלה זנדבנק), עכשיו בחצי מחיר באתר ההוצאה. הילדים שלכם יודו לכם.

כתר

שני ואני