עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון

אבל לפני שנתיים, כשראיתי איך זאטוט בן 9, חובב מושבע של הרפתקאות נועזות ופנטזיה מתוחכמת, שמח לגלות עותק מהמהדורה החגיגית של "דב ושמו פדינגטון" שיצאה אז לכבוד הסרט (“היי, אני מת על הספר הזה!”) ואיך הוא מתנפל עליו ושוקע בו בשקיקה, הרמתי גבה והבנתי שיש פה משהו שנסתר מעיני. על כן שבתי וקראתי בו, ואז הבנתי: כל ילד (בעיקר בנים, כמדומתני; מנסיוני כאמא וכאמא-של-אמא, על בנות כועסים פחות, פשוט כי הן עושות פחות נזקים בבית) מרגיש לפעמים כמו מין פדינגטון שכזה - יצור מסורבל ומגושם, די קלוּלֶס, שמתפרץ יום בהיר אחד לחייה של משפחה שהיתה עד כה מסודרת ומאורגנת להפליא, שלא תמיד יודע איך להתנהג וגורם המון נזקים, ממש בלי כוונה. ובניגוד למצופה, הזוג הבורגני והיבשושי שאימץ את פדינגטון מתגלה כצמד הורים מושלמים: הם אולי נראים בריטים “סחים” ושמרנים, אבל למעשה הם ההורים הכי זורמים ומכילים בעולם, וגם כשהדב המאומץ עושה להם בושות ופאדיחות איומות ונוראות, הם מקבלים הכל באהבה. אדרבא: מרגע שהופיע בביתם, הם לא יכולים לתאר לעצמם את חייהם בלעדיו. מדובר בעצם בסוג של "קופיקו" (מי יודע, אולי הסופרת הישראלית שאבה השראה מהדובון הבריטי?) - יצור מואנש שעושה כל מה שהילדים עצמם לא יעזו לעשות, ויוצא מזה בשלום - אבל הוא הרבה יותר תמים ושוחר-טוב מקופיקו שלנו, והסופר מייקל בונד כתב עליו בחן ובמתיקות שתמר בורנשטיין-לזר יכלה רק לחלום עליהם. כעת הגיע הספר השני - "עוד הרפתקאות של הדב פדינגטון", בתרגומה המצוין של דנה אלעזר-הלוי - וראו זה פלא: הזאטוט הנ"ל, שבינתיים מלאו לו 11 וחצי וכבר בקושי קורא ספרים שאינם פנטזיה פרופר, ובוודאי לא ספרים מנוקדים, התנפל גם עליו בחדווה. בספר השני פדינגטון ממשיך להיקלע להרפתקאות מביכות ומשעשעות (פה ושם מצאתי את עצמי צוחקת בקול!) והמשפחה הנחמדה שלו ממשיכה לאהוב ולהכיל אותו כמו תמיד; היש נחמה גדולה מזו לילד?