תמיד גרנו בטירה
תמיד גרנו בטירה

תמיד גרנו בטירה

שירלי ג'קסון

כבר קראתי ספרים שמסופרים בקולו של אדם פגוע-נפש (הרמן קוך, למשל, עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד!), אבל אני לא זוכרת מתי קראתי ספר שמסופר מפי ילד או ילדה כאלה, והתוצאה מדהימה ומסמרת שיער.

ספר המסתורין של שירלי ג'קסון מ-1962 מסופר בקולה של ילדה כזאת - שנתקעה עמוק בילדות המוקדמת, אף שהיא בת 18 כשהסיפור מתרחש - ואשר המציאות היחידה שהיא מכירה היא זו הדמיונית ההזויה שבראה בתוך ראשה, עם לחשים וחרמות וטקסים משונים וחוקים וכללים פרטיים של טוב ורע, שהיא מחילה גם על סובביה, לא תמיד לטובתם. דרי ה"טירה" - המספרת, אחותה הגדולה והמקסימה והדוד המשותק - מבודדים את עצמם באחוזתם המפוארת מפני אנשי הכפר, שמתייחסים אליהם בתערובת של פחד ושנאה מאז ששאר בני המשפחה (אבא ואמא, דודה ואח קטן) מתו מהרעלה מסתורית, שהאחות הגדולה הואשמה בה וזוכתה - עד שלחייהם פורץ בן-הדוד צ'ארלס, ועולמם המוגן וההרמטי מתערער. הספר לוכד אותך בקורי עכביש שהולכים ומסתבכים, ולאט-לאט, בצעדי גמד, את מתחילה להבין מה בעצם קרה פה, ואיך זה קרה, ואולי גם טיפ-טיפה למה זה קרה, והסוף רחוק מלספק נחמה, להפך. "תמיד גרנו בַּטירה" נכתב במקור למבוגרים, אך תרגומו העברי ראה אור דווקא בהוצאה שנועדה לילדים ונוער בלבד, וכשגמרתי לקרוא אותו, קצת התחלחלתי. לא שאסור לתת אותו לבני נוער - בגיל ההתבגרות אפשר כבר להתחיל לקרוא ספרות למבוגרים, למה לא - אבל זה בפירוש ספר למבוגרים, ספר זר ומוזר ומצמרר ומיוחד מאוד, וחבל על קהל הבוגרים שאולי לא ייחשף אליו בשל תיוגו כספר נוער. סקרן אותי לדעת איך המחברת הצליחה להיכנס בצורה טוטאלית כל-כך לראש של ילדה פגועה כל-כך, ואז קראתי שזהו ספרה האחרון של ג'קסון, שכתבה אותו כשהיא מולעטת בכדורים פסיכיאטריים, והפסקתי להתפלא.

לא ארחיב עוד על הסיפור, כדי לא לרמוז ולא לקלקל. אומר רק שהוא מספק חלון נדיר ומיוחד במינו אל נפש האדם, אל נפש הילד שבאדם, אל הילד הפגוע והכועס שגר בתוך כל אחד מאיתנו, גם בתוך ילדינו שלנו, ואיזה מזל יש לנו שאנחנו חיים במאה ה-21 ולא אי שם במאה הקודמת, שעד לאמצעה בערך לא לקחו בחשבון שגם לילדים יש נפש ומה לעזאזל עלול לקרות לה כשהיא לא מקבלת חמצן בצורת אהבה ורגישות. מומלץ בחום למבוגרים או לנוער מגיל 14.

טל מאי ספרי ילדים ונוער