מה לך נשמונת
מה לך נשמונת

מה לך נשמונת

אגי משעול

אמא שלי החמודה אוהבת לקרוא שירה, ומדי פעם אני מביאה לה ספרי שירה שמגיעים אלי ונהנית להסתכל עליה כשהיא קוראת או מקריאה לי בקול. בספר של אגי משעול היא התאהבה ממבט ראשון ולא הפסיקה לקרוא, שיר אחרי שיר, ואז אמרה לי "את הספר הזה אני אקרא מהתחלה ועד הסוף, כמו ספר סיפורים". כי השירה של אגי משעול היא שירה מקָרֶבֶת. שפתה פשוטה וישירה, למרות העברית היפהפייה שלה, בלי פילטרים של גינדור או תחכום-יתר, ואין לך תחושה שהמשוררת "החליטה לכתוב שיר" ולהראות לעולם כמה היא חכמה ועמוקה ומוכשרת – אלא שהמלים פרצו ממנה, שלא היתה לה ברירה. וישר את מרגישה שזאת נפש-אחות, מתוקה כל כך, חסרת גיל וגבולות ומלאה באהבה.

איזו מוזה תבחר בי עכשיו/ כשתחלוף על פני הכפר/ ותבחין בי יושבת על המדרגה/ עם החיות/ בטרנינג מהוה, שיער סתור/ וקפקפים?/ זיק בעיניים היא לא תפגוש כאן/ גם לא נוצות טורקיז/ או לחיי תפוחים./ מבט חטוף יספיק לה/ להימלט מכל הדעת/ אל נשמות גועשות יותר/ לא כמוני/ שמחפשת מלת אהבה/ באבן שושן" – כך נפתח הספר, ומיד את מתאהבת בנשמונת הזאת, שאומרת בשיר הבא "כבר אין בי הדָּרוּךְ הזה/ להתפרץ החוצה כמו תלמידים/ אחרי הצלצול" (איזה דימוי יפהפה, אומרת אמא שלי). או בשיר אחר, ששמו "אומץ": "כשהיינו ילדות/ עמדנו מצחקקות סביב צואה של כלב/ מתחרות באומץ/ לנגוע// עכשיו אנחנו עושות את זה/ עם המלה/ זיקנה". ועוד אחד, שיסביר הרבה יותר טוב ממני למה השירה של אגי משעול כל-כך מרגשת מצד אחד ומנחמת מצד שני – ואכן, פתיחתו נבחרה לשם הספר: "מה לך נשָׁמוֹנת/ שכך את מפרפרת/ בתוך הגוף שהוא ביתך/ שגילו אינו גילך,/ מה לך יחידה שככה נתקעת/ במנהרת הזמן/ צורחת ביונדאי הכחולה/ עם פול אנקה/ You are my destiny/ כאילו עדיין את בת שש-עשרה/ כאילו יכול מישהו אחר/ להיות גורלך– "

ועוד לא אמרתי כלום על הכריכה היפה, עם השוליים הנדיבים שאפשר להשתמש בהם כבסימנייה. ספר נהדר לאוהבי שירה - ולא פחות מזה למי שעד היום חשב שהוא לא אוהב שירה. ספר שממתיק ימים, וגם לילות (74 עמ'). עכשיו בחצי מחיר באתר ההוצאה, רק 35 שקל - מציאה פרועה, אוצו רוצו! ובמחיר הזה - תקנו כבר שניים, מינימום. מי שיקבל אותו מכם במתנה יאהב אתכם לנֶצח ♥

הקיבוץ המאוחד