שיר ענוג
לילה סלימאני
טוב, קשה להגיד "מתלהבת" על ספר כזה, שעוסק בטרגדיה הארד-קור, שסופה המזוויע ידוע כבר ממשפט הפתיחה של הספר, וכל השאר הוא בעצם גלילת החידה לאחור: רצח של שני ילדים קטנים, בררר, מי רוצה לקרוא על זה?
אילו נרמז על גב הספר באיזה אסון מדובר, לא הייתי מעזה לפתוח אותו. אבל לא נרמז, ויצא שפתחתי אותו, ושוב קרה מה שקורה לי לעתים: בעודי שקועה בספר א' המעניין והארוך, שאותו אני מנסה לקרוא לפני השינה בלי להירדם מהר מדי, בשילוב עם ספר ב' הקליל והמשעשע שאפשר לקרוא בהפסקות, נוחת בחיקי ספר ג', אני פותחת אותו בספקנות, קוראת את העמוד הראשון - וזהו, הלך עליי, לא יכולה לעזוב. וזה מה שקרה עם "שיר ענוג". איך ולמה? התשובה ברורה מאליה: קסם הכתיבה. זו הכתיבה המכשפת של לילה סְלימאני (סופרת צרפתייה-מרוקאית צעירה, שזכתה עליו אשתקד בפרס גונקור היוקרתי) שגורמת לך להאמין שיש לה משהו לספר לך, משהו חשוב ללחוש באוזנך, ואת חייבת להקשיב לה ולהמשיך לקרוא על הזוג הצעיר מרים ופול, הנקרעים כמו כולם בין תובענות הקריירה לבין גידול ילדיהם הקטנים, ועל המטפלת האניגמטית לואיז, ולשקוע בסיפור עד סופו.
כי מעבר לתיאורים המרתקים של כל אחת מהדמויות, ומעבר לביקורת החברתית שחיציה נורים לכל עבר, עולה כאן אמירה חזקה מאוד על האחר, כל אחר, ועל העוול הנורא שבלקיחתו כמובן מאליו. וכל זה לא היה עובר לולא התרגום המצוין של רמה איילון.
מודן הוצאה לאור