ילד הכרובית

"אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית”, כתב יהונתן גפן בסוף אחד משירי “הכבש ה-16” האלמותי שלו (ואילו “כשאומרים ארטישוק, מתקמטים כל הפנים”, כזכור), וכעבור שנים אחדות ישב וכתב ספר שלם על ילד שנולד מכרובית – אחד הספרים החתרניים הבודדים שנכתבו בעברית לגילאי ראשית קריאה, בוודאי באותם ימים. אני זוכרת כמה התפעמנו ממנו אז, בראשית שנות ה-80: ספר שגיבורו הוא ילד חריג, שמטפס על עץ גבוה (אמיתי, אם כי המטאפורה ברורה) ולא יורד ממנו במשך שנה שלמה, אף שכל הכפר מנסה להוריד אותו משם בפיתויים, באיומים ובהבטחות (אבל, שימו לב – איש אינו מנסה להורידו בכוח)? ילד שאפילו הוריו האוהבים מאפשרים לו להישאר על העץ, ובסופו של דבר כל הכפר משתנה בזכותו? ילד שבסוף הסיפור, במקום לרדת מהעץ – מצמיח כנפיים ועף מהכפר שבו נולד? איך ייתכן כדבר הזה? ומה יהיה אם הקוראים הצעירים ייקחו ממנו דוגמה – מי יישאר פה עם שתי רגליים על הקרקע? מי ילך לביה”ס ויתגייס לצבא ויגן על הגבולות? שערורייה! אלא שבינתיים עברו שנים, ואת הספר הזה כבר מלמדים בבתי הספר ויש עליו מערכי שיעורים, במסגרת “האחר הוא אני”; אף על פי שבימינו, כשכל ילד בכיתה מתהדר בייחוד כזה או אחר – שפעם היו מתביישים בו, וכיום הוא מקובל ואף נחשק – דניאל כבר לא כל כך “אחר”, אם בכלל. אמנם בפתח הספר הוא מתואר כ”ילד מיוחד”, אבל בהמשך הוא עצמו אומר לנפתלי, הילד המוזיקלי, שכל הילדים מיוחדים – “עד שמתחילים להגיד להם לעשות כל מיני דברים שהם לא רוצים לעשות, ואז הם מפסיקים בבת אחת להיות מיוחדים ונעשים רגילים”. אז הספר הזה בהחלט נותן לגיטימציה להרגיש אחר, יוצא דופן, עצוב כשכולם שמחים ולהפך, בעזרת סיפור שהוא קצת פנטסטי וקצת סאטירי וקצת מצחיק וקצת עצוב, ולא פחות חשוב – שזורים בו שירים נהדרים שהופכים אותו למעין מחזמר, ולא פלא שהופקו בעקבותיו שפע של הצגות חובבים לאורך השנים. גפן הוא ללא ספק אחד הכותבים לילדים היותר מוכשרים ומחוננים שקמו לנו בארץ, בעיקר ביצירותיו המוקדמת (במאוחרות ניכר לעתים חסרונו של עורך, כפי שקורה לעתים כשמדובר בסופר מפורסם, וחבל). הכתיבה שלו התברכה בתכונה שהיא כה נדירה בספרות – חן. חן שעוד לא התבגר, שלעולם לא יתבגר, שמדבר לילדים ישר ללב, בעזרת הומור שמיוחד רק לו, ובזכותו הוא יכול להשתולל ולקרוא לדמויות בספר בשמות מצחיקים ולעשות בסיפור כל מיני דברים “נגד הכללים”, כמו להמציא ילד שנולד מכרובית, כלומר לא מהחטא הקדמון, ואמנם לא מכרוב (כמו במעשיות הנוצריות) אלא מכרובית לבנה וטהורה כמוהו, בלי ממש לתת לזה הסבר, וטוב שכך. ונחמד לחשוב גם שבטח שרו לסופר בילדותו בלי סוף עד להמאיס על “יונתן הקטן” ש”טיפס על העץ”, ואולי כאן הוא סגר לפחות את המעגל הזה.