הילדים שומרים עלינו
תמי שם-טוב
כשקראתי את ספרי הילדים הראשונים שכתבה תמי שם-טוב, התפלאתי לגלות שהיא כה צעירה, כי דומה היה שמדובר בסופרת מנוסה ומקצועית. ספריה המצוינים היו לרוב מסוגת ה"פָּנָס" – כאלה המבקשים להאיר אישיות, תופעה, תקופות וכיו"ב לטובת קהל היעד הצעיר, ולהעשיר אותו דרך לימוד מעניין של משהו בעל ערך; ומה זה אם לא אחד מתפקידיה החשובים של ספרות הילדים – להאיר לקוראיה את העולם.
והנה, גם בספרה הראשון למבוגרים, "הילדים שומרים עלינו", שם-טוב בעצם מכוונת למעננו סוג של פנס. מעבר לממואר המרתק, הכמעט-צהבהב, על חייה מתחת לכנפיהן של האושיות הספרותיות הכריזמטיות נילי מירסקי ואחותה הצעירה ימפה בולסלבסקי בלב תל-אביב לאורך תריסר שנים, התופס מעט יותר ממחצית הספר, הרי שהסב-טקסט שלו, המכתיב בעיניי את אחורי הקלעים של הנרטיב, הוא "כך נעשיתי סופרת". הנרטיב עצמו הוא סיפור חניכה והתבגרות של שם-טוב כאחות קטנה, דרך שִחזור של ילדותה השנייה בְּעולם המבוגרים – אמנם תקופה מלאת סיפוק אינטלקטואלי ורגשי ובכל זאת ילדותית-תלותית, כשֶגרה בצמוד לדירותיהן של האחיות המבוגרות, המגוננות ולעתים חונקות – עד שהיא קולטת שאלה לא החיים האמיתיים. בד בבד היא מבינה שהילדים מצילים אותה, והיא עושה לעצמה ילדה (ואחר כך עוד אחת).
זה ככה לגמרי על קצה המזלג, אבל הספר כתוב כל כך טוב ומעניין ובכישרון כזה שאת מוכרחה להמשיך לקרוא ביסודיות ועד הסוף, ומתגעגעת לחזור אליו בהפסקות שבין קריאה לקריאה; ועם זאת, אין לך תחושה שאת קוראת מכתב ארוך מחברה קרובה שלך, כפי שקורה לי תכופות עם מספרת בגוף ראשון, אלא את זכרונותיה של סופרת אמיתית, המאירה למעננו את הדרך שעברה עד שנעשתה כזאת. לכן מקסים בעיניי שחלקו השני של הספר מוקדש לשישה סיפורים קצרים למבוגרים שכתבה בתקופה שחסתה בצל האחיות (הצעירה שבהן ערכה אותם), כאילו כדי להציג את תוצאות החניכה הספרותית שתוארה זה עתה. או בשלוש מלים: ספר שהוא חוויה. נסו ותראו (195 עמ', ערכה: דנה אולמרט), כעת בהנחה באתר ההוצאה, שמציע גם פרק ראשון לטעימה.
אחוזת בית