תאונה

הספר כתוב במקטעים קצרים, כמו שירה, כל שורה היא נשימה. הוא מחולק ל-5 שערים: תאונה (ר' לעיל), רעב (המספרת מרעיבה את עצמה לדעת, משתוקקת להתפוגג, להיעלם), תכנית הצלה (נסיונותיה לחזור לחיים רגילים), ילדוּת (זכרונות, בעיקר רגעים שעשו לה רע, או שהיתה בעצמה רעה), כּשֵׁרָה (מחשבות של מי שנישאה לגבר דתי). כל פרק כזה כולל גם קטעים שבהם היא פונה אל הנדרס, שואלת אותו שאלות, אומרת לו דברים. ואת עוברת איתה את כל השלבים הללו ומבינה שמדובר בחוויה מטלטלת שאין אפשרות אמיתית לחלוק עם זולתך, אלא רק עם מי שעבר אירוע דומה. כי לנחם אבלים כבר התרגלנו, אבל איך מנחמים את הצד שגרם לתאונה? הרי אין איך לעודד אותו, הוא בודד להחריד בתוך החוויה שלו, ואנחנו עומדים מולו חסרי אונים. הקטע היחיד בספר שמעלה חיוך קטנטן נקרא "בעלי לעתיד": "כולם זהירים איתי./ לא מדברים איתי על מה שהיה./ לא מתווכחים./ נחמדים/ מדי, בודקים כל הזמן אם אני צריכה משהו./ מחייכים חיוכים נבוכים, שותקים./ חוץ ממנו./ 'הרגת רק בן אדם אחד?' הוא אומר לי,/ ולרגע אנחנו צוחקים."