איכשהו היה אצלנו בבית אקדח

משהו בצורת ההגשה של הספר, בעובדה שרק בסופו נכתב בקצרה סיפורה של הסופרת (בידי אחותה), בכך שהוא נפתח בשיר שמתחיל כשם הספר ["איכשהו היה אצלנו בבית אקדח./ אני דווקא לא רציתי,/ אבל דיוויד אמר שצריך (...) גרנו בשום מקום (...) וכל קול/ של מכונית שעוברת/ הקפיץ אותנו/ משלוותנו/ המדומה"], בסיפור הראשון והמוזר שנקרא "אני והילד", שמדלג בין גוף ראשון ושלישי, ואז בסיפור היפה והמוזר הבא ובאלה שאחריו (שחלקם התפרסמו בכתבי עת ספרותיים) - כל אלה גרמו לי לא להניח את הספר מהיד. אכן, אבדה לנו יוצרת מוכשרת, מקורית ומעניינת להפליא, שידעה לספר סיפורים אחרת וחלמה להוציא ספר, וחלומה התגשם רק אחרי מותה הטראגי.