חלק בעולם

ושֵם אחר אין לה בספר, לגיבורה - שמתארת בו את חייה בגוף ראשון, כמו ביומן מפורט לפרטי פרטים - כולל צלילים וריחות וצבעים והתרחשויות-רקע שוליות במקביל להתרחשות העיקרית, לאורך שנים לא מעטות, עד כדי כך שנדמה שלא ייתכן שהספר לא נכתב בזמן אמת. שלא ייתכן שזה לא יומן אמיתי של ילדה אמיתית, שמתארת בו בכנות מדהימה ומרגשת את התבגרותה המורכבת כבת למשפחה דתית (לצד ארבע אחיות), שעלתה ממרוקו וחיה במעלות. ניסיתי לחשוב למה חוויית הקריאה הזכירה לי את יומנה של אנה פרנק. נכון, גם בזכות האותנטיות הנדירה של הכתיבה, שמעניקה תחושה של הצצה ביומן פרטי – אבל אולי גם כי שתיהן נערות שמתבגרות בתוך סביבה "כולאת". גם הגיבורה שלנו בעצם חיה את חייה הפנימיים בהסתר מסביבתה, מוקפת אנשים אך בודדה, נשפטת (ושופטת את עצמה) ללא הרף בהתאם לסרגל נוקשה ושמרני – ועדיין לא מאבדת את ראיית העולם התמימה שלה, הנוגעת ללב. זהו ספרה הראשון של Sephie Zohar Shivek, והתחלתי לקרוא אותו כמו שאני נוהגת כמעט בכל ספר שמגיע לידיי: מתחילה לקרוא, ואם אחרי העמוד השני מתחשק לי להמשיך, מה שלא קורה הרבה – לוקחת אותו לערסל (רצוי עם שקית גרעינים שחורים) ונותנת לו צ'אנס. את הספר הזה התחשק לי להמשיך מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, עד הסוף. הוא מרתק בכנות שלו, בחשיפה הנדירה של החיים בבית המשפחה, בבית הספר הדתי ואחר כך באולפנה של בנות בפרדס חנה, בדילמות הרות-הגורל שניצבות בפני הגיבורה וחברותיה - ובגיבורה עצמה, שאי אפשר שלא לאהוב אותה ולקוות שזכתה לחיים טובים אחרי שהספר נגמר, כשהיא (אולי?) על סף פרק חדש בחייה.