מה אתה מסתכל על

ואז את מתחילה לקרוא, והסיפור שעונה על הסקרנות הוא כמעט בסוף הספר, ולא מוכרחים לקרוא את הסיפורים לפי הסדר אבל כך את מעדיפה להתקדם בו, והולכת שבי אחריו מסיפור לסיפור, כי הוא אחר ומיוחד, והדמויות מסיפור אחד חוזרות ונרמזות ומתגלות בסיפורים האחרים, ובעיקר כי הדמות המרכזית בכל סיפור מגוללת אירועים ורגשות סמויים מאוד, עדינים ולעתים מצמררים, שבדרך כלל לא מדברים עליהם, והיא עושה זאת בלי שמץ של שיפוט, רק מתארת מה קרה לעצמה ולכמה מהדמויות הסובבות אותה ואולי גם איזה הרהור קטן שעולה בה בעקבות האירועים, ומשאירה לקוראים להשלים בדמיונם ובמחשבתם את כל השאר. וזה מה שכל כך יפה ושונה ומיוחד בספר הזה, שהקוראים נעשים מעורבים במתרחש כמו צופים מהצד, שאינם יכולים להתערב - אבל כן יכולים להבין, לעתים יותר מהמעורבים בעלילות, מה באמת קורה שם, את האשמה, את הבהלה והחרטה, את נקיפות המצפון, את התובנות שאינן נאמרות, וכל זה מהדהד להם בראש לא רק בזמן הקריאה אלא גם אחריה. ומה עוד אפשר לבקש מספר טוב. ונוסף על כך מתברר שאולי חלק מהדברים לא קרו בדיוק כך אלא אחרת: "ואולי הסיום המתקתק, הדביק הזה של פרשת הארגזים לא התרחש באמת. אולי בעלי ואני המשכנו לצרוח זה על זה אל תוך הלילה בעוד הילדים משתוללים מרוב עייפות ואחר כך קורסים בזה אחר זה, ואנחנו בעקבותיהם, ורק הארגזים נשארו שם, מלווים אותנו ימים אחר כך, פזורים בדירה החדשה כמו סימנים מבשרי רעות, כמו מוקשים שפוזרו בשדה חיטה, להשמיד כל זכר למה שהיה פעם יפה ורענן ומלא תקווה".