מצעד האביב
ריצ'רד ייטס
אחת הדרכים הכי יעילות והכי נעימות לשיפור עצמי, כך נדמה לי, היא לקרוא מדי פעם איזה ספר מופת. נכון, כיף לקרוא ספרים נחמדים ומוצלחים, מרתקים ומותחים, מצחיקים ועצובים – ואז נופל לידייך יום אחד ספר חזק, מאת סופר או סופרת גדולים באמת, ובום, את נזכרת בהבדל בין הנאה לאושר. ההבדל הוא בעומק. ומה עמוק יותר מכאב?
שם הספר, "מצעד האביב", מסמל שמחה והתחדשות, אבל המשפט הראשון בו הוא ספוילר רציני: "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גריימס לא היו חיים מאושרים". הוא מלווה את האחיות, שרה ואמילי, מילדותן בשנות ה-30 של המאה הקודמת ועד בגרות והזדקנות, ועוקב בעיקר אחרי חייה של אמילי; את שרה אנחנו חווים רק דרך עיניה של אחותה הקטנה. ואף שלא קורה להן כביכול שום דבר דרמטי, יוצא דופן או מחריד נורא, מהסוג שכותבים עליו תסריטים ומחזות, בכל זאת הלב שלך נמרט, נשרט, נמעך ונמחץ. בהתחלה נסדק קצת בגלל אמילי, מאוחר יותר נקרע בשביל שרה, ובהמשך מתרסק עוד יותר בשביל האחת ולבסוף בשביל האחרת.
איך קורה שהלב שלך נשבר ככה בגלל מלים שנכתבו מזמן, שמספרות על תקופה אחרת בארץ רחוקה ועל דמויות שלא קשורות אלייך בשום צורה? בשביל זה צריך אמן ספרותי שיודע לתאר את המתרחש בצורה מתבוננת, כמו מצלמה, ומניח לדמיון שלנו לצייר את כל השאר – את הבעות הפנים, את נפתולי הרגש, את הגוף המתכווץ מרוב עלבון או פחד או בדידות. ריצ'רד ייטס הוא אמן כזה, והודות לתרגום המעולה של סמי דואניאס (שתרגם גם את "חלון פנורמי" שלו) אף אנחנו זוכים להתענג מכתיבתו עד כאב. מעניין לקרוא גם את ההערות הביוגרפיות על ייטס בסוף הספר: הן מגלות לנו שהסבל בחיי דמויותיו היה מוכר לו היטב מחייו שלו, ששתה ועישן למכביר ושסבל ממאניה-דיפרסיה (263 עמ', עריכת תרגום: אמיר צוקרמן), בחנויות הספרים או בהנחה נאה באתר "עברית".
אחוזת בית