לא לפי הספר

הפעם השירים קצרים מאוד ("שוכבת במיטה/ בוהה בתקרה/ יש לי מצב-רוח רע./ למה אף אחד לא בא לשאול/ מה קרה?") וכולם מסופרים מפיה של ילדה, ודווקא על רגעים פחות חביבים בחיים ("תקשיבו לי טוב./ כשאתם קוראים לי 'שמנה'/ אני אוכלת/ ואוכלת/ ואוכלת/ ואוכלת/ ואוכלת/ ואוכלת/ עד שכואב./ כי עדיף כאב בטן/ מכאב לב") - וכל אחד מהם מאיר זוית מסוימת של כאבי ההתבגרות וההתפכחות בנפשה של ילדה. כי כן, אם לא ידעתם - כאבי התבגרות יכולים להתחיל גם בגיל הגן. ותקשיבו - הציורים!!! איזה ציורים!!! בדיוק כמו שצריך בספר כזה, מינימליסטיים, כאילו ילדיים, וכל קו מלא ברגש ובהבעה (לי הם הזכירו טיפה את איוריה של צילה בינדר בסיפור "אבא מצחיקון" באסופה "שיר הגדי" של מרים ילן-שטקליס, שבו אבא מנסה לצייר לילדה ציורים כבקשתה) - והם אף מעוררים בקורא השראה וחשק לקחת עיפרון ונייר ולהתחיל לצייר רגש בקווים סְפוּרים.