אני ואחותי
רוז רובינס
האם יש ילדה או ילד שאינם מיוחדים? כל ילד הוא מיוחד, בוודאי בעיני מי שאוהב אותו. לכן יפה בעיניי כשספר-ילדים על ילד או ילדה בעלי צרכים מיוחדים אינו מבליט את השונות שלהם במלים מפורשות – כמו שקורה ב"יעל מתחבאת" הנהדר של שולמית לפיד, וגם בספר הזה. כאן יש אח גדול, שמספר בגוף ראשון על אחותו הקטנה והאהובה (דווקא יפה שקראו לספר "אני ואחותי" ולא להפך), שהיא שונה מאוד ממנו – ואולי גם מילדים אחרים, כפי שמראה הציור שבו משפחה ברחוב מסתכלת על האחות שלו בעין עקומה.
רוז רובינס, יוצרת הספר, כתבה אותו ברגישות עצומה מנסיונה האישי – יש לה אח אוטיסט (ובגיל 26 גילתה שגם היא עצמה אוטיסטית). הספר נפתח בכפולה מלאת שמחה, "תראו מי באה – אחותי!" ובעמוד הבא "היא לא יודעת לדבר, אבל היא אומרת המון!" (בציורים היא משמיעה קולות בג'יבריש) וממשיך בתיאורי השונות ביניהם: הם אוהבים לאכול מאכלים שונים, מעדיפים סוגים שונים של בילוי, לומדים במוסדות לימוד שונים ועוד, אבל בעצם זה בכלל לא משנה, כי הם אוהבים ומקבלים זה את זה בדיוק כפי שהם. אהבתי מאוד את הכפולה שבה "לפעמים אחותי מתנהגת לא יפה לסבתא" (מה, אני מכירה מקרוב מאוד פעוטות שאוהבים להגיד "פיפי-קקה-שלשול-נזלת" למי שהם אוהבים!) ובעמוד הבא סבתא מחבקת אותה וכתוב "אבל סבתא מבינה, גם כשאני לא".
ספרים כאלה יכולים להתאים לא רק למשפחות עם ילד "אחר", אלא לכל משפחה שיש בה יותר מילד אחד. קראתי את הספר עם צמד אחים "רגילים", שהגדול מביניהם מפותח יותר מבחינות רבות, והקטן קצת איטי ממנו וקצת יותר מאותגר פיזית, ונדמה היה שהספר נכתב במיוחד בשבילם. הוא מראה כמה נעים וטוב לקבל את השונה, גם אם זה לא תמיד הכי נוח ולפעמים אולי גם מביך, וגם אם "לפעמים כועסים עליי, גם כשזאת לא אשמתי, ועל אחותי לא" – מצב שקורה במשפחות הכי רגילות עם אחיות ואחים גדולים וקטנים – ולכן הוא מומלץ בחום לילדי גן בכל סוגי המשפחות (תרגמה נהדר מאנגלית: גליה אלוני-דגן, 32 עמ'), ובאתר "עברית" אפשר לקנות אותו בהנחה נאה וגם להתרשם מהעמודים הראשונים.
תכלת