מלך הטוניסאי

כי את קוראת את חדד וברור לך שהוא כותב לא כדי להתפרסם, או כדי להתעשר, אלא כי אין לו ברירה: הוא מספר סיפורים בנשמתו, והוא חייב לכתוב. "כשאני רוצה השראה אני משוטט", אומר בן-דמותו ניסן, "והכי טוב בנתניה (...) אתה יכול ללכת ברחוב, לקנות משהו בפיצוצייה, לעלות לאוטובוס, לשבת לקפה, והדמויות והסיפורים קופצים אליך מכל כיוון, רק להטות אוזן ולפקוח עין. אחר כך מול מסך המחשב, שקט, הראש מעבד את מה שראית ושמעת, אתה מתחיל לעוף בדמיון, לפתח ולתת עומק וחיים לדמויות שקלטת במהלך היום", והתוצאה – תענוג. הסיפורים האחרים שבקובץ הם כמו מזטים קטנים לצד המנה העיקרית, לא כולם באותה רמה, אבל מורגש שנרקחו בעבודת-יד ובאהבה, ואולי יום אחד יקבלו גם בשר. יופי של ספר (275 עמ', ערך: צביקה נעים), להשיג דרך האתר של המחבר או בהדסטארט, ובאתר "עברית" אפשר גם לקרוא פרק ראשון.