החוקים של הבנות

למה? לא רק מפני שגם אני חלמתי לגדול בפנימייה או בקיבוץ, הרחק מההורים, ולא רק מפני שמדרשת שדה בוקר, "שְׂדֵבּוֹ" בפי החניכים, מצטיירת כמקום קסום, אלא בעיקר מפני שהיא כל כך מחוברת לנערה ההיא, לילדה הפנימית שלה, היא בקשר איתה, היא יודעת מה עבר עליה, והיא זוכרת, זוכרת הכל, לפרטי פרטים, וגם כותבת על זה כמו אף אחד אחר: "מילר המדריך מגיע בול ב-11 לפזר אותנו, ולא מסתכל על העיניים האדומות הזוהרות שלנו ולא על התנועות האיטיות, החולמניות, וכשדני ואני נכנסות לחדר העור שלי מזמזם כולו ואני רוצה לגעת בעצמי בכל מקום, אני רוצה לחבק את הכרית שלי ולנשק אותה ולדמיין שזה אַבְשָׁה, אני רוצה להרגיש את כל הרגשות" ואז החבורה פורצת לחדר האוכל וסוחבת מלאווח ויין לקידוש, והם מגלגלים את עצמם לפטיו של אבשה וחמו, "ואבשה שותה יין מתוק ישר מהבקבוק והשפתיים שלו סגולות כשהוא מעביר אותו אליי" וכולם מרגישים שקורה ביניהם משהו, והחברה הכי טובה שלה לוחשת לה שזה לא באמת נגמר בין אבשה לחברה שלו "והיא אומרת לי, לא עושים ככה, ואני שונאת אותה כי אני אוהבת אותה מִדַי ואני רוצה שהיא תאהב אותי מִדַי בחזרה, אני רוצה שהיא תאהב רק אותי, אבל אבשה הוא האור ואני פרפר שחי רק יממה אחת, אני חייבת להספיק הכל" – וכל הספר ככה, ועוד הרבה-הרבה יותר מזה, ואת קוראת בנשימה עצורה וכל כך מקנאה, וכל כך מזדהה עם כל מלה, עד המלה האחרונה בהחלט, למרות פערי הגילים והמקומות והדורות והכל. ועל דש הספר מצוטט "אנחנו עדיין לא יודעות, ועדיין תקועות בכור המצרף הזה של הנעורים המוזרים שלנו (...) מפחדות שיתפסו אותנו על חם. עדיין מחכות שמשהו יקרה, שהחיים שלנו יתחילו. שאיזה מבוגר אחראי יבוא לקחת מאיתנו את הילדים שאנחנו מגדלות, לתקן לנו את התריסים השבורים, לשאת ולתת עם הבוסים שלנו. עדיין לא יודעות איזה נשים אנחנו רוצות להיות, איזה נשים אנחנו בכלל יכולות".