סדרת פטריק מלרוז - מעט תקווה (3)

אחד הדברים הגאוניים בסדרה הוא שכל ספר (עד כה) מתרחש בפרק-זמן קצרצר – בקושי יממה או שתיים – ועדיין מצליח ללכוד בו חתיכת חיים רוטטת, מסעירה ומזעזעת היטב. בספר הראשון מוצגת מניפה שלמה של טיפוסים, שמגיעים לארוחת ערב אצל הוריו של פטריק מלרוז בן החמש, וכל אחד מהם משורטט במכחול דק ומדויק, המאפשר ממש לשמוע כל דמות בקולה המובחן ולחבב או לתעב אותה, כמו שמגיע לה. גלריית הדמויות משמשת מעין תפאורת רקע לדמותו המתוסבכת של דיויד מלרוז, אביו של כוכב הסדרה, פטריק – דמות שנחוץ לנו להכיר כדי להבין את החור השחור הפעור בחייו של הבן. פטריק הקָט עצמו בקושי מוזכר בספר הראשון, אבל האירועים הנדירים והקצרצרים שבהם הוא מופיע מועכים את הלב היטב-היטב ומכינים אותו לבאות. בספר השני זוכים להכיר את מה שנהיה מאותו פטריק – הילד שגדל בוואקום רגשי, עם אבא שטני מדי ואמא כנועה ונוירוטית מכדי להבחין בעובדה שיש בבית ילד, והוא בודד ואומלל ומבוהל – וכעת הוא צעיר אינטליגנטי וחריף להחריד, אך גם נרקומן חסר תקנה. הספר מתאר יומיים מטורפים שבהם פטריק המסומם מגיע לניו יורק כדי לזהות את גופת האב שהרס את חייו ולהביא את אפרו בחזרה לאנגליה, כשהוא רדוף הזיות וזכרונות מסויטים – אבל ממשיך לספק בשיחות עם מכריו תגובות שנונות ופרועות להתפקע. ההומור הקודר, הבריטי כל כך, בכתיבתו של סנט אובין, מצמרר עוד יותר אחרי שמתברר (מקריאת ראיונות) שהספרים מבוססים למעשה על חייו שלו.