היי, מישהו שומע אותי

עשיתי טעות, ואיך שגמרתי לקרוא את היומן הגרפי הנהדר של אורית עריף – הפכתי את הספר וקראתי את הכתוב על גב הכריכה, וזהו, מה אני עוד יכולה להגיד לכם? שהם סמיט כתבה עליו כל כך יפה, ממצה ומדויק שקטונתי מלהוסיף עוד מלה. תקראו, בחיאת. פה בצילום. קטן מדי? אעתיק לכם קצת: "אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון – נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון. היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות (...). ההומור העצמי שלה מסייע לה להתמודד עם בעיות כבדות משקל, להציג אותן בדרך שובת לב ומעוררת הזדהות" ובעיקר האמירה היפה הזאת: "אם הקומיקס החל את דרכו כסוגה המגוללת את עלילותיהם של גיבורי-על, אצל אורית עריף, כמו גם אצל רבים מן הקומיקסאים בני זמננו, הגיבורים הם חלשי-על, ואת המלחמות הבין-גלקטיות מחליפות מלחמת השגרה ומצוקות החיים".