שנינו

והכי יפה שכל זה קורה כמעט ללא מלים. ברגע מסוים, אחרי שהפסיד לילדה השתלטנית שוב ושוב במשחק מחבואים, נמאס לילד והוא נוקט יוזמה משלו, ולא אגלה מהי, חלילה, רק אספר כמה התפעלתי כשהוא אומר לה בסוף "בכלל לא רָאִית אותי" – כביכול גאה על שהצליח להתחבא ממנה, ובעצם אומר משהו הרבה יותר משמעותי. השינוי שהילד עובר משפיע כבמטה קסם על יחסה של הילדה אליו; הכפולה האחרונה מבטיחה לנו שמה שהיה שוב לא יהיה (מה שניכר גם בהבדל המרגש בין האיורים בפורזץ הקדמי ובאחורי), ואפשר לסגור את הספר בחיוך של אושר והקלה – ולהיענות לזאטוט שמבקש מיד לספר הכל מהתחלה. לא מזמן התפעלתי מציוריה של אורית מגיע-שולב לספר "אמילי ראתה דלת", וכעת אני מתפעלת שבעתיים מכשרונה לספר סיפור מצויר; אחכה לספריה הבאים! ושוב מגיע שאפו גדול להוצאת טל מאי, שמגוון ספריה הוא כמו תיבת תכשיטים נדירים. ספר מושלם לאחים קטנים וגדולים בני 3–7 (34 עמ', ערך: יותם שווימר), כעת בהנחה באתר ההוצאה.