גם לבוקרות יש רגעים קודרים

ומה שעוד יותר משמח – העברית שלו נהדרת! לא סתם לקח 40 שנה לתרגם אותו, כי לא נמצא מתרגם שיעז לקחת על עצמו משימה לשונית יצירתית רב-רובדית כזאת, מאת סופר שמשתעשע עם קוראיו בלי הרף, משתף אותם בהגיגיו תוך כדי כתיבה, זורק אסוציאציות פרועות לכל עבר כמו אמן ג'אגלינג, ומלהטט נונשלנטית בין יציאה פיוטית מפעימה לשפת ביבים מלוכלכת (שאצלו נשמעת נקייה).
ומזל שסופסוף (לפני כעשור, כאמור) קם מו"ל נחוש ועקשן, רפי מוזס - שהוא גם עורך מצוין - והלביש לספר שמלה עברית למהדרין בעזרת מתרגם אמיץ ומוכשר, ברוך גפן, וראו זה פלא: השמלה מחמיאה לו ומיטיבה איתו להפתיע, ועל כך מגיע להם שאפו עצום. כי אם יש סופר בעולם שהייתי מתה לפגוש (בינתיים איחרתי את המועד, הוא מת אשתקד) זה טום רובינס. כשהוא מגיע לפרק 100 מתוך 121, לדוגמה, רובינס מחליט לחגוג את המאורע עם קוראיו, פותח למעננו בקבוק שמפניה וירטואלי ומתחיל לנהל איתנו שיחה על קסם לעומת מיסטיקה בהתייחס לספר שבידנו, ואז קולט שאולי הגזים טיפה עם כושר הספיגה של הקוראים וחותם את הפרק: "הי, די! מספיק עם השמפניה. עכשיו תנו נשיקה או שתסתלקו מפה".