הביקור
הביקור

הביקור

הילה בלום

לפעמים אני מתאהבת בסופרת או בסופר בזכות ספרם האחרון ומחליטה לקרוא את כתביהם הקודמים ויהי מה, אבל רק לעתים רחוקות אני ממש מתאמצת, כי אחרי הכל הבית מתפוצץ מרוב ספרים חדשים ומבטיחים, חלקם מאת מכּרות ומכּרים, וכולם מצפים למלה טובה, אז איך אבגוד בהם עם ספר ישן. אבל הפעם הפתעתי את עצמי: אחרי "איך לאהוב את בתך" המופתי של הילה בלום, שזכרו לא מתפוגג מלבך גם חודשים אחרי הקריאה, ידעתי שארצה לקרוא את "הביקור", ספר הביכורים שלה מ-2011, שזכה בשעתו לשבח והלל, ומצאתיו אצל אחת השכנות הנחמדות שלי, ומרגע שפתחתי אותו לא יכולתי להרפות.

כי זה מה שעושים סופרים גדולים כמו בלום: לוכדים אותך בערמומיות, בחשאי, טווים סביבך קורים שקופים, דקיקים – כי מה כבר קורה בספר, לא קורה כלום, הגיבורים הולכים, נוסעים, מדברים, נזכרים, חוזרים, וכולה אותיות מתות על נייר. אבל בין השורות נזרע אי-שקט, בין המלים מרפרפת חרדה ומפרפר איום סמוי, ורוב הזמן לא ממש ברור על מה ולמה – אבל זהו, הלך עליך, אי אפשר להפסיק לקרוא. וזה לא שהתאהבת בגיבורה של "הביקור", להפך אפילו, הספר משמיע בעיקר את המחשבות שלה (אם כי לא בגוף ראשון) והיא די מעצבנת בעינייך, כלומר אַת יכולה להבין אותה לגמרי, כולנו אחיות, אבל לא היית ממהרת להיות חברה שלה או לצאת איתה לחופש, חלילוש, גם לא לפריז, שאליה הגיעה עם בן-זוגה הטרי (לימים בעלה) לחופשה קצרה ובה נזרע הזרע שמצמיח את העלילה.

מעניין שגם יואלה, גיבורת ספרה הבא של בלום, אינה מסוג הגיבורות שאת נקשרת אליהן בעבותות של חיבה, כפי שהורגלנו ברומנים בכיכובה של אשה מיוסרת, שאת מזדהה איתה וחרדה לה בשעת הקריאה ומאחלת לה רק סוף טוב. לא, נילי היא ממש לא הטיפוס שלך, ובכל זאת את לא יכולה להפסיק לקרוא. וזאת אמנות, לטוות רומן סביב דמות לא סימפתית או נחמדה במיוחד, בלי לנסות לחבב אותה על הקוראים, ולהשמיע בעיקר את מחשבותיה סביב עניינים פעוטים-כביכול, בלי דרמות הרות-גורל או סנסציות, ועדיין לרתק באופן כל כך חכם ועמוק. וגם פה הסוף הוא חידה, וזה נפלא. אבל הספר הבא שלה עוד יותר טוב. אני כבר מחכה לשלישי (415 עמ', ערך: יגאל שוורץ). להשיג בצומת ספרים או (עותק דיגיטלי) באתר "עברית".

כנרת זמורה-דביר