מחק פרח לב הזהב
מחק פרח לב הזהב

מחק פרח לב הזהב

ענת רוסמן

איך אפשר לתאר את הספר הזה טוב יותר משתיארה המשוררת אנה הרמן בגב הכריכה – "אוסף יפהפה של שירים בפרוזה, ובד בבד גם ממואר"? שהרי הקטעים הקצרים שבו, במלותיהם המעטות, הפשוטות, עושים לך את מה שעושה שירה במיטבה: נכנסים פנימה ומעירים דובים ישנים, ופרפרים, וגם נחשים ועקרבים קטנים שלא זכרת שנרדמו בתוכך, וממש לא נורא להתבונן בהם, להפך, זה מזכך. אפילו סתם משפט אקראי עושה לך את זה: "עיני אמי רכונות פנימה/ ואני זוכרת את צל שתינו/ על המדרכה:/ ילדה קטנה מחזיקה יד/ לילדה קטנה יותר". וקטע אחרי קטע מגולל פיסות חיים, בזו אחר זו, והכל מתחיל כמובן בילדוּת. אותה תקופת חיים שבה ילד אמור לאהוב את אמו כל כך, שירחיק עד קצה העולם להביא לה את פרח לב הזהב, כדי להציל את חייה.

אילו הספר הזה מתכוון לכיוון ההפוך: למחוק את פרח לב הזהב. לא באלימות או בשנאה חלילה, אלא בכאב נואש ובאמצעות מלים עדינות, מרפרפות ככנפי פרפר, שעדיין פולחות כסכין. ושיאו אולי בסיפור השלישי, שבו מספרת הילדה איך הוריה נסעו לחו"ל לשלושה שבועות והשאירו אותה אצל סבתא, וכשסגרו אחריהם את הדלת נפלו ממנה חלק מהמגנטים שהיו עליה, והילדה זוכרת בדיוק איזה מספרים נפלו ובאיזה צבע, ואיך רצה עם סבתא לקופת חולים כי חלתה (ממש כמו אחותי הקטנה שחלתה כשהוריי נסעו לחו"ל והשאירו אותנו אצל סבתא שלנו) ואת הסירופ נגד שיעול בטעם בננה, וכשההורים חוזרים הילדה קולטת מיד שזאת לא אמא שלה שחזרה, אלא מכשפה נוטשת עם מסכת-אמא מודבקת, שכביכול מתלוצצת ומזמינה את הילדה לקלף ממנה את המסכה, אבל הילדה לא מצליחה: "וידעתי ללבוש את השמלות שהבאת וידעתי לקרוא לך אמא, אבל מעולם לא חשפתי בפנייך שאני את האמת יודעת (...) וכשתלכי לעולמך ייחסך ממני כאב האבל והאובדן, כי אינך באמת, כי התאבלתי כל הזמן. אבל אזכור לך את חסד סוד העמדת הפנים, שתמיד הזכיר בתוך החיבוק הריק את האהבה שהיתה פעם בתחילת החיים".

כי, כמו במלותיה המדויקות של אנה הרמן, "ענת רוסמן נזכרת וכותבת דרך הגוף". והזכרונות שלה חזקים כל כך שהם נצרבים לך בזיכרון הפרטי, כאילו היו שלך. ואף שהילדות שלי והזכרונות שלי צבועים בצבעים אחרים לגמרי, הכתיבה שלה מצליחה לפתוח לי חלון לתוך נפש אחרת, לתוך עיניים אחרות ולב אחר של מישהי כל כך אחרת, ובכל זאת כל כך מוכרת. והרי זו מהותה של שירה, בין השאר (גם אם היא כתובה כפרוזה) – לפתוח לנו חלון לתוך נפש אחרת ולהראות לנו כמה הזר הזה בעצם כל כך מוכר. כי אחרי הכל מדובר בפצעים העמוקים שלנו ובצבעים שאנחנו צובעים אותם בזכרוננו, וגם אם האחר משתמש בצבעים אחרים, הפצע עצמו דומה. וראו הוזהרתם: לא כל אחד בנוי לסוג החשיפה הזה. כשהקראתי את הסיפור הנ"ל לחברה היא אמרה "לא לא, דברים כאלה מפחידים אותי". אז קחו בחשבון, זה ספר לאמיצים, אבל שווה להתאזר באומץ ולקרוא אותו, כי זה מה שהוא עושה – מרחיב את הנפש. וזה מחזק. (ערכה: אנה הרמן, 142 עמ', 63 שקל באתר ההוצאה)

פרדס הוצאה לאור