אמנות המרחק

באף ספר שקראתי לאחרונה, כולל ביצירות דומות-כביכול עם קטעי ממוארים קצרים עד קצרצרים שכתבו סופרות כאלה ואחרות, לא מצאתי גילוי-לב (או בעצם גילוי-נפש) ברזולוציה כזאת – מתוך התבוננות דקה שבדקות, עם יכולת לנסח את הניואנסים הכי מרומזים של הרגש, ועם כישרון אדיר לחלוק את קרעי המחשבות הללו במלים. כשהתלהבתי מספרה היפהפה "בלוטת האושר" כתבתי "וכל הקרעים הללו מצטרפים לאריג אחד מבולגן ויפהפה, שמזמין אותך לתוך קפליו (...) בנדיבות אינטימית עדינה כל כך, כמו תחרה, שאת מציצה פנימה ותוהה – באמת מותר לי? תודה! כי זה מעין יומן של שורדת, של חיה פצועה שעברה מסע חתחתים ויכלה לו, והנה היא שלמה, וחיה בגרמניה, והפצעים הפתוחים הפכו לצלקות ולסימנים מעניינים שהיא מראה בזהירות, בחשש מוצדק, ואת קוראת ומרגישה שזכית, כי מי עוד מרשה ככה להציץ חופשי למקומות כל כך פרטיים, סודיים, בצורה כל כך מרתקת? והמחשבות שלה מתפתלות וממריאות, נוסקות ומתחפרות במעמקים, ואי-אפשר להפסיק לקרוא כי הטיול הקצרצר בתוכָן כל כך שובה-לב", וכך גם כאן. כמעט בכל פרק יש משפט או פסקה ששווה לצטט. כי בעצם היא כותבת בשורות ארוכות את מה שאחרים, נועזים או יומרניים ממנה, היו קוטעים לשורות קצרות וקוראים לזה שיר.