החבר שלי בוגומגום
בֵּאַטריס פוֹנטָנֶל
יש ילד אחד שאני אוהבת, בכיתה א', שכבר יודע קצת לקרוא אבל פתאום נמאס לו שקוראים איתו ספרים, וצריך לשכנע אותו בכל מיני פרסים (כגון חצי שעה של משחק בסמרטפון של סבתא שלו הפראיירית, אחרי כל ספר שמסיימים. ולפעמים גם אחרי חצי ספר). ככה גמרנו לקרוא כמה וכמה ספרים שמתאימים לגילו (ואפילו אחד ארוך, בהמשכים, לבני 8-12 – "תפוס ת'סבתא" של דיוויד ווליאמס, חמוד ביותר, הוא מת עליו!) ולפעמים, כשהוא משתוקק לשחק עוד קצת בטלפון, הוא מציע לסבתא עיסקה: "בואי נקרא ספר קטן". אז חיפשתי עד שגיליתי בערימה נשכחת את הספר הזה, הזאטוט נדלק על השם ועל הכריכה והסכים – "אבל רק חצי ספר, טוב? כי הוא קצת ארוך".
ובכן, לא חצי ולא נעליים. הילד הקשיב רוב קשב, עקב בשקיקה אחרי האצבע שלי (אני מקריאה לו בקצב מדוד, כשהאצבע מלווה כל מלה כתובה – השיטה הטובה בעולם ללימוד קריאה, לטעמי) ואם בהתחלה בדק "כמה עוד נשאר לקרוא", עד מהרה שכח מכל החשבונות וגם ניסה לקרוא בעצמו את המלים שבהן גיבור הספר מגמגם (בכל מלה שיש בה גַ, בַּ, טַ ו-קָ). כי אין ספק, זה באמת ספר מיוחד עד מאוד במדף ספרי הילדים. המספר (בגוף ראשון) הוא אחד הילדים שבהתחלה לועגים לבּוּגוּמגוּם – זה הכינוי שהדביקו בכיתה לתלמיד המגמגם – והוא מתאר את השתלשלות העניינים ללא כחל ושרק, בלי לעשות לעצמו ולחבריו הנחות על האכזריות והאטימות שהפגינו, וסיפורו נשמע כל כך אמין ואותנטי (ובו בזמן גם חמוד ומתוק) שאי-אפשר לחשוד שלא קרה באמת. כולל הסוף המבטיח טובות. וזה כל כך נוגע ללב ומעורר מחשבה והשראה.
כל מה שאתם צריכים לדעת כתוב על גב הכריכה. איזה מזל שמצאתי את הספר הזה, אחרי שנשכח ממני כשרק יצא לאור, אבל ידעתי שהוא משהו מיוחד, גם בזכות הוצאת טל-מאי, שכל ספריה נבחרים בקפידה, וגם בזכות המתרגמת המחוננת לי עברון, שכל תרגומיה זוהרים כאבנים טובות. ספר שירכוש את לבם של כל קוראיו, קטנים וגדולים (43 עמ'), לבני 9-6.
טל מאי