משהו מעבר לאושר
אלי הירש
מה זה הספר הזה? את תוהה וקוראת וקוראת עוד ולא יכולה להפסיק לקרוא, כי זה כל כך מעניין ולוכד ויפה ומסקרן ומרגש, ואת שואלת את עצמך – האם זאת שירה? ושמא המשורר מספר לנו כאן סיפור ארוך בפרוזה, ופשוט סידר אותו בתחכום רב כך שייראה כמו ספר שירה מנוקד, מחולק לשישה שערים, ובכל שער שמונה-עשר פרקים קצרים דמויי שיר בני שמונה-עשרה שורות, ארבעה בתים של ארבע שורות ואז עוד בית של שתיים, כל שיר על עמוד אחד – אבל רגע, האם המבנה הזה הופך את הסיפור לשירה? הרי אין כאן חרוזים ואין משקל, הלא אפשר היה לסדר את אותו הטקסט בשורות רצות, כמו סיפור! אז מהו הטקסט הזה בעצם?
ואת ממשיכה לקרוא בעניין רב, ומדי פעם נעצרת ומתרגשת, כי הירש מספר על עצמו כל כך יפה ובכנות ובאומץ וחושף גם דברים שהשתיקה וההסתרה יפות להם, ומשיר לשיר ומשַׁעַר לשַׁעַר את אומרת לעצמך, הי, זאת באמת שירה. אמנם הירש מארח אותנו בפרגמנטים אינטימיים מחייו עם זוגתו ועם חבריו ועם מחשבותיו כאילו סיפר לנו עליהם בשיחה גלוית-לב, ושורות רבות (הנחתכות תמיד באמצע המשפט) נשמעות ממש כמו דיבור יומיומי, אבל אז מגיחים משפטים וניסוחים שלא יכולים להיחשב אלא לשירה טהורה, יפהפייה ומפעימה. וכל טענה שהיתה יכולה להיות לך לסיפור הזה, שמגולל את תולדותיו של המשורר וחושף אותם לראווה (מתוך נרקיסיזם? אקסהיביציוניזם?), נטענת גם על-ידי הירש עצמו בצורה מלוטשת ומחודדת יותר מכפי שכל מבקר יכול היה לטעון נגדו.
ואז את מגיעה לשער האחרון, היפה ביותר, המזוכך ביותר, המתפקע מרוב רגש ומרוב אהבה של המשורר לאשתו (שאת כבר מאוהבת בה מאז העמודים הראשונים), ואת אומרת לעצמך, כן, אין ספק, זאת שירה. וזה ספר נהדר. ותראו את צילום העטיפה הגאוני של ברקת בן יעקב, כפי שהמחבר עצמו אומר על הצלמת המחוננת, "היא קלטה משהו שרק חזי" (לֶסְקְלִי, ע"א) "הבין לפניה – כמה אור יש בָּךְ וכמה רָעָב לְאור יש בי") ואת ישר רוצה לתת את הספר במתנה לכמה מחברייך, ובעיקר לחבר הטוב שהתאהב לא מזמן ומצא אושר בעשור השמיני של חייו, ואת יודעת שגם הוא ימצא בספר הזה משהו מעבר לאושר, משהו ששמו אהבה. וכמה את שמחה לקרוא בסוף השער הזה שזוהי רק ההתחלה, ושצפויים עוד לפחות שני ספרי המשך, ואחרי שהתארחת בעונג כזה בחייו של המשורר את יודעת שתרצי, תרצי מאוד לחזור (124 עמ', הוצ' הקיבוץ המאוחד, כעת במבצע באתר ההוצאה).
הקיבוץ המאוחד