אישה אחת לא הייתה מרוצה
שני הררי
פעם היה לי תחביב משותף עם חברי הטוב אורי – לזהות אנשים מרעננים. קלטנו שמדובר בזן נדיר, שאין הרבה אנשים שאפשר להגיד עליהם שהם מרעננים, כאלה שפגישה או שיחה איתם היא כמו קרטיב לימון בצהרי יום חמסין, אבל לשמחתנו גילינו כאלה מדי פעם בקרב מכרינו או בין דמויות מפורסמות. אז תרשו לי להחיל את הקריטריון הזה גם על ספרים: אין הרבה ספרי מקור בעברית שאפשר להגיד עליהם שהם מרעננים, מה לעשות. אבל הנה ספר מרענן, שכולו סיפורים קצרים ומרעננים להפליא.
מה מרענן בהם? הרי הם לאו דווקא מלאי שמחה, כי – כפי שרומז שם הספר – הם לא. אז מה כן? למשל, שהם כתובים ישר מתוך הקישקעס, ועם זאת נקיים כמו חדר ניתוח; שיש בהם מרירות נואשת מצד אחד, וצחוק פרוע מצד שני; גם כשהם מתארים מציאות פנטסטית לגמרי (כמו הגברת שנשואה לגבר כה זעיר שבקושי רואים אותו, כשהם יוצאים יחד הוא מציץ מתוך התא הקטן של התיק שלה, ואל תשאלו איך הוא מענג אותה במיטה), ברובד הפנימי המציאות הזאת דווקא מוּכּרת לנו עד כאב; וגם כשהעלילה דמיונית לגמרי (כמו האשה שמשמינה ומתרחבת בלי הרף כמו פיל, עד שמעבירים אותה למתחם הפילים בספארי), היא הכי אמיתית ומדויקת. והעיקר, את מאמינה לה, לסופרת.
כי לפעמים, כשאת קוראת ספר, את ממש מרגישה את הזיעה של מי שכתב אותו, שזה כמובן לא סימן לספר טוב. נדמה לי שאפשר להרגיש בזה בעיקר בספרים שנכתבו במקור בעברית, כי אז את רגישה לכל בדל של זיוף בשפה ובסגנון, לכל ביטוי או קישוט מיותר. ובספר הזה לא מורגשת טיפת זיעה, אדרבא, הוא מדיף ניחוח מושחז ומתוחכם. רוב הסיפורים כתובים בגוף ראשון מפי כל מיני נשים, שלכולן יש פוטנציאל לא קטן להיות מרוצות, אבל הן לא מסוגלות, כל אחת בדרכה המקורית, העצובה-אך-משעשעת, ויש גם סיפור ומעין שיר שכתובים מפי גבר, והם מעולים ומדויקים לא פחות. ובניגוד לספרי סיפורים קצרים שאין כוח וחשק לקרוא בהם סיפור אחר סיפור, כאן הם נבלעים בזה אחר זה בתענוג גרגרני וסקרני. אחלה ספר, אני הייתי מרוצה מאוד! (95 עמ' שנקראים בשטף, ערכה: שרון קנטור, עותק דיגיטלי באתר "עברית", עותק מודפס באתר של המחברת)
אופיר ביכורים