חמש ארוחות ביום
חמש ארוחות ביום

חמש ארוחות ביום

מיכל זמיר

בוקר טוב אליהו, הדור שלי הגיע לגיל שבו הורינו עוזבים אותנו עוד לפני שהם מתים. בהתחלה הם שוכחים דברים, אחר כך שוכחים אנשים ולבסוף, אם לקו חלילה באלצהיימר, נשארת רק הקליפה והם לא מכירים אתכם, גם אם הגעתם לבקר מדי יום ביומו (עדיין לא במקרה שלי, תודה לאל). אז כעת הגיע תורם לככב בספרים של סופרי דור הביניים (או איך שקוראים כיום לילידי שנות ה-50 וה-60), הכותבים על הוריהם הדועכים והולכים, כל אחד בסגנונו. האחרון שטלטל אותי היה "האיש הזקן: פרידה", קרעי זכרונות מינימליסטיים של נגה אלבלך על סוף ימיו של אביה, בכתיבה עדינה ומלאת אהבה, נדיבות וחמלה. מיכל זמיר לעומתה (בספר מ-2018) מדווחת על מצבה המידרדר של אמה במוסד לחולי אלצהיימר בשפה ישירה ונוקבת, ללא כחל וסרק, בלי ללכת על קליפות ביצים, כמו חברה טובה שחולקת איתך את כל התמונה: ללא אשליות, ללא רחמים ועם הרבה הומור, גם אם מריר.

הסיפור הראשון, "מעילי", שהתפרסם ב-2017 באסופה "עד קצה הזריחה", חזק ביותר. זמיר מספרת בו כיצד אמה, המקבלת את ביקוריה אצלה באדישות גמורה, זיהתה לפתע את מעיל הגשם שלה שבּתה ניכסה לעצמה ולבשה באחד הביקורים, והבת משתגעת: "אני הייתי אז בת 50, המעיל היה בן 30 לכל היותר, הזכרונות אמורים להימחק מן המאוחר אל המוקדם, והנה, את המעיל היא זוכרת – ואותי, שהקדמתי אותו ב-20 שנה, לא". הייתכן שהמעיל נצרב בזכרונה של האם עמוק יותר מבת הזקונים שלה? זמיר גם מתארת בכנות מפוכחת את ה"הווי" שנוצר במסדרונות המוסד בין קרובי החולים, שכבר השלימו עם המצב ורק באים ויושבים בשתיקה, אבל "פעם בכמה זמן מישהו מחליט פתאום להתמרד" – ואז שומעים במחלקה צעדים נמרצים ונחושים לעבר אחד החדרים, ואחרי דקה או שתיים עולים "קולות שידול או תביעה תקיפה שעניינם צעידה, לפחות עד קצה המסדרון, לפחות הלוך, לפחות עד העמוד. שוב ושוב נזרקת מלת העידוד 'קדימה', בּרוֹך, בכעס, בתחינה, בניסיון אחרון, כאילו אפשר (...) למשוך החוצה את מה שהולך וקורס לתוך עצמו".

בני המשפחה הוותיקים, מספרת זמיר, כבר אדישים לכל זה. הם "כבר יודעים שזה שמישהו החליט להיאבק זה לאו דווקא ענייננו ולא משתמע מזה שאנחנו, המקבלים את הדין בהכנעה, חָארות". ואחר כך "אנחנו מחייכים באדישות לפיזיותרפיסטית האומרת 'פונקציות שלא נלחמים עליהן הולכות לאיבוד'. אמא שלי גמרה להילחם, עכשיו היא נחה". או "איש גם לא מקשיב להמלצות של הדיאטנית. על הזין שלנו הסידן". פנטסטי. הסיפור נקרא "חמש ארוחות ביום" כי אמא של זמיר, ששמרה על דיאטה רצחנית כל חייה, מקבלת במוסד חמש ארוחות ביום ומשמינה עד שבגדיה שוב אינם עולים עליה (ולכן נמסרו לצדקה, חוץ מהמעיל ההוא). ספר חובה לכל מי שהוריו מזדקנים, או יזדקנו (והם יזדקנו), בתקווה שלא יידרדרו חלילה כמתואר בספר, אבל כדאי להתכונן. וחוץ מזה, זמיר כותבת נהדר ואפשר ליהנות מהספר הקטן הזה (הסדרה הקטנה של 'כתר', 127 עמ', ערך: עודד וולקשטיין) גם אם ההורים שלכם עוד צעירים וזוכרים הכל. באתר "עברית" אפשר לקרוא חלק מהפרק הראשון וגם לקנות עותק דיגיטלי או מודפס בהנחה נאה. אוצו רוצו

כתר, הסדרה הקטנה