נמצאת

כבר קראנו ספרים נפלאים ונוגעים ללב *על* דמנטים, שכתבו סופרים על בני משפחתם החולים, ובת משפחתי שהמלצתי לה על הספר, כדי שתוכל גם היא להבין טוב יותר מה עובר על קרובתנו המשותפת, אמרה שהספיק לה לקרוא את "האיש הזקן" (ספר נפלא ונוגע ללב מאת נגה אלבלך) ואת "אליזבת איננה" (המתורגם). ובכן, כפי שעניתי לה – זה ממש לא אותו הדבר! זה לא לקרוא *על* אדם דמנטי, זה לקרוא *את* האדם הזה. כי הסופר נכנס כאן בכישרון ובעדינות לתוך הראש של הגיבורה הדועכת שלו, ומפליא לראות עד כמה הוא מדייק בסימפטומים של המחלה, ועד כמה הסימפטומים הללו דומים לאלה של קרובת משפחתנו וכנראה גם לחולים האחרים. בין השאר, הדמנטים חשים כנראה שמשהו בעולמם משובש מאוד, אבל אין להם מושג מהו, ולכן הם עסוקים בהקפדה על ה"סדר" בסביבתם – מזיזים כוס שעומדת לדעתם קרוב מדי לקצה השולחן, מעירים באובססיביות למי שאינו מגולח, ששערו פרוע או לבושו מקומט, מתעקשים שהבית שבו הם גרים מימים ימימה אינו ביתם האמיתי והם רוצים "הביתה" עכשיו ומיד, כי הרי "דואגים להם" ו"איש אינו יודע היכן הם" ובטח "מחפשים אותם כמו משוגעים", מי? בני זוגם שנפטרו מזמן, או הוריהם, ועוד ועוד. כאילו נדברו ביניהם לשחק את אותו המשחק. וזה קורע לב.