ספר הקיץ

קורה לכם לפעמים לבכות מרוב אושר מסֵפר? לאחרונה זה קורה לי פחות מדי, לצערי, אבל אמש (אחרי שקראתי את "משחק הוגן" המקסים של אותה סופרת, שתורגם לעברית לא מכבר) נזכרתי בספר הזה, שהזיל ממני כל כך הרבה דמעות שנאלצתי למחות את העיניים שוב ושוב כדי שאוכל להמשיך לקרוא אותו – ולא כי הוא עצוב, בכלל לא! אלה דמעות אושר, מהסוג שמציף את העיניים כשחווים אמת מזוקקת, וזה מה שהספר הזה מגיש לקוראיו בצורה הכי יפה ומרגשת שאפשר. הוא מספר בעיקר על סבתא ונכדה (שאמא שלה מתה) בשם סופיה, וברקע נמצא אבא של סופיה (שהוא הבן של סבתא) שמתואר רק בנגיעות מכחול קלות, בלתי מורגשות כמעט. ובכלל כל הספר הזה כתוב בנוצה, כל כך עדין ורגיש ומדויק ונוגע בנשמה, כמו כל מה שינסון כותבת. חבל לספֵּר יתר מזה; אומֲר רק שהספר מתאר קיץ אחד בחייהן של סבתא ונכדה באי פיצפון לחופי פינלנד, ומשרטט בדייקנות של אמן את החוץ ואת הפְּנים – את נופי האי הסקנדינבי ואת הבית והבקתה והים והנקיקים והרוחות והשמיים, ובמקביל את נופי הנפש של הסבתא הנהדרת ושל הנכדה הקטנה, שלומדות לחיות זו עם זו. וכמעט בכל עמוד יש משפט חכם שהסבתא חושבת או אומרת, וגם משפטים של סופיה הקטנה. למשל כשהיא אומרת לסבתה, "את יודעת, לפעמים כשהכל טוב נדמה לי שמשעמם רצח".