האיש הזקן
נגה אלבלך
קודם כל - הציור על העטיפה. קוראים לו "נוף" (מיכאל גרוס, 1980, גרפיט על נייר) אבל הוא נראה כמו חוט, חוט דק של חיים שיש לו התחלה ופיתול וסופו מי ישורנו - בחירה גאונית לכריכת הספר הזה.
בתוכו יש לקט של קרעי זכרונות מינימליסטיים המייצגים את תהליך הפרידה של הסופרת נגה אלבלך מאביה, ההולך ומתערפל ודועך בגלל שיטיון (דמנציה) עד להסתלקותו הסופית, ובספר הוא נקרא "האיש הזקן" והמחברת עצמה היא "בתו של האיש הזקן" ואִמהּ היא "אשתו של האיש הזקן", מה שמרחיק את כל התיאורים והזכרונות האישיים כל-כך אל ממד לא-אישי, ולכן הם נוגעים חזק בכל מי שקורא אותם. מה נוגעים חזק, בוקס ישיר לתוך הבטן. הטקסט המושלם בגב הספר (ר' צילום, שווה קריאה!!!) אומר כל מה שרציתי לכתוב כאן. אעתיק לכם את הסיפא: "האיש הזקן הוא סיפור רווי אהבה, מרגש מאין כמותו, על אדם אחד, ובה בעת על כל אדם, על כל הורה, על כל בת או בן, על כל משפחה. נדמה שאין מי שלא ימצא בו את עצמו". וכמי שאמה חגגה זה עתה 84 וכבר מתחילה לשכוח דברים ואירועים ומלים (אמא'לה, זה רק סימן לאינטליגנציה חריגה, יש על זה מאמר באינטרנט!), אני קוראת והלב מפרפר מרוב פחד וחמלה. ראיתי הבוקר במוסף "הארץ, ספרים" שהספר קיבל רק 8 בטבלת המבקרים, ואני מנחשת שזה בגלל הפרקים המעטים בסופו, אחרי מות האב (כשישית מהספרון הדק) ובהם זכרונות פרטיים של הבת, מחשבות ותובנות שלה על עצמה ועל החיים.
לו אני העורכת, הייתי מייעצת לה לצמצם את החלק הזה, שקצת מחליש את העוצמה האצורה בקטעי הזכרונות השבורים על האב. אבל שטויות - זה ספר חובה לבני 30 ומעלה, ומתנה נהדרת לכל מבוגר שיש (או היו) לו אבא ואמא. 122 עמודים מעוטי טקסט
הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים