ככה זה כשאוהבים
מאיר שלו
מאיר שָׁלֵו קרא לספר הילדים החדש שֶלוֹ "ככה זה כשאוהבים", אבל הסיפור שכתב הוא יותר "ככה זה כשמתאהבים". כולנו מכירים את המצב הפסיכי המתוק הזה, שעשוי להתנדנד בין שיגעון לדיכאון, בין אופוריה לאובססיה ומקושר דווקא עם אושר – ונהוג לשייך אותו בעיקר לבוגרים, מגיל ההתבגרות ומעלה. והנה בא הספר הזה ומזכיר לנו – התאהבות אמיתית ועמוקה יכולה לקרות גם אצל ילדי גן! ושָׁלֵו מתאר אותה, כדרכו, בפשטות כובשת.
"בכל בוקר, כשאורי כבר אחרי הכל:/ אחרי הלקום-להתרחץ-להתלבש-ולאכול,/ כשאמא כבר מאוד ממהרת/ והוא כבר סוף-סוף מוכן/ הוא מודיע לה שהוא לא רוצה/ [...] ללכת לגן". למה? כאן פותח אורי בסדרת האשמות כלפי הגננת ("כי הגננת... הגננת... שום דבר היא לא מרשה,/ רוצה שכל הזמן נגיד 'תודה', 'סליחה', 'בבקשה'", ולפעמים היא כועסת עליו כשהוא משתולל) ואלמלא היה ברור גם מהאיור הנהדר שהילד סתם מנפח סיטואציות בתור תירוצים ("וחוץ מזה אני חולה, כואב לי הגרון"), ייתכן שקוראים מודאגים כבר היו מבררים את זהות הגננת וממליצים להעביר את אורי לגן מונטסורי.
אבל כפי שרומז הספוילר בגב הספר, יום אחד מגיעה לגן ילדה חדשה – והכל משתנה, כי אורי מתאהב בה מכף רגל ועד ראש. לא שהוא מודה בכך, חלילה: הוא אמנם מספר לאמא בסוד על תמר ("היא יפה כמו תמונה,/ והיא כמו נסיכה על סוסה לבנה/ והיא כמו הפרחים אצלך בגינה") אבל כשאמא מאבחנת שהוא מאוהב – הוא מתרגז: "למה את אומרת דברים כל-כך מעליבים?/ שכחת שאני בן? בנים בכלל לא אוהבים", ולדבריו הכל 'סתם': "סתם להגיע לגן לפני שהיא מגיעה,/ וסתם להיות הילד הראשון שהיא רואה" ועוד ועוד 'סתמים', ואם הוא אוהב אותה, אז "רק קצת": רק קצת כשהוא יושב ושותק, ורק קצת כשהוא רץ ומשחק, וקצת כשהוא רציני וקצת כשהוא צוחק... וכך ממשיך הסיפור ומתאר מה עובר על אורי המאוהב בחריזה מלאת חן, טבעית ומשוחררת מתבניות קצב ומשקל. הסוף כמובן טוב, אבל הוא מתואר כל כך יפה, כל כך לירי ורומנטי ומגניב, שתצטרכו לקרוא אותו בעצמכם. האיורים של איתי בקין משגעים ממש. ספר נפלא לבני 5-3.
עם עובד