מותה ומותה של אמא שלי
מרית בן ישראל
"היא היתה אשה נפלאה" – כך ענתה מרית בן-ישראל לעובד 'מגן דוד אדום' ששאל אותה מה תרצה שיכתוב על טופס הפטירה של אמה, וכך אמנם כתב. וכשקוראים את הספר המיוחד הזה, המתאר פיסות מחייה יוצאי-הדופן ומתהליך מותה המשונה של רות בן ישראל – "משפטנית בעלת שם, אשה חופשית, חריפה ובעלת נוכחות מסעירה", ככתוב בגב הספר – אי אפשר שלא להסכים עם ההגדרה הזאת. איזו אשה!
חשבתי שאני כבר יודעת עליה קצת, אחרי שערכתי את ספרה המטלטל של בתה הצעירה סביון בן ישראל, "הקריאה", שבו תיארה בין השאר את הוריה – אבל מתברר (שוב) שאותו אדם יכול להיתפס כדמות הורית שונה לגמרי בעיני כל אחד מילדיו. כי אם סביון חוותה אם נערצת, אך מנוכרת לבנותיה ומרוכזת בעצמה ובזוגיות שלה, הרי נדמה שמרית הרגישה אהובה וחשובה כילדה (כבת יחידה עד גיל 4), אף שאמה הודתה בריש גלי שהיא אוהבת את בעלה ומסורה לו יותר מאשר לילָדוֹת. לכן כותרת המשנה המוצדקת של ספרה היא "סיפור אהבה" – האם מתוארת בו בנאמנות רבה, ללא כחל ושרק, אבל גם מתוך התפעלות והערכה רבה, ובעיקר באהבה: הבת השכילה לראות את האדם השלם שמאחורי ההתנהלות ההורית הלא-פשוטה של אמה.
כשסיימתי לקרוא, הרגשתי שהייתי רוצה מאוד להכיר את האשה המיוחדת הזאת, "בעלת הנוכחות המסעירה" – שעשתה כל מה שמצאה לנכון, בלי להתחשב במוסכמות, ותמיד עד הסוף, גם אם לא תמיד בתבונה (למשל, כשעקרה את כל שיניה הבריאות כדי להיפטר מדלקת חניכיים כרונית); שלא הזדהתה עם תפקידה כאמא, עד כדי כך שגופה ממש התנגד ללדת, פעמיים – ובסוף חייה התנגד גם למות, כהתרסה בפני הנפש העיקשת, שביקשה להשיג שליטה מרבית בכל פן מחייה, ממש עד לרגע מותה. איזו אשה! ואיזו שושלת נשים מפוארת משתרעת לפניה ואחריה. חפשו גם את הבלוג הנפלא של מרית בן ישראל, "עיר האושר", ואת הטרילוגיה שלה "בנות הדרקון" שטרם העזתי לקרוא, אבל היא מול עיניי בכל יום (152 עמ', ערך: דורי מנור, שהיטיב מאוד לתַמצת את הספר בגב הכריכה. להשיג באתר "עברית").
אלטנוילנד