הילדה בּיבּי
קארין מיכּאליס
שמו של הספר הזה אמנם טריגרי (כל מי שראה אותו אצלי התבלבל לרגע), אבל קוראיו המתמוגגים יתרגלו מיד לעובדה שבּיבּי הוא שמה של ילדה מרהיבה מאין כמוה, שֵׁדָה משחת קטנה, נשמה חופשית, בעלת דמיון פראי ולב ענקי, מאוהבת בבעלי חיים ואמנית מלידה, המשוטטת להנאתה ברחבי דנמרק בנסיעות חינם ברכבת (אבא שלה מנהל תחנה), בספינות, בסירות וברגל, לגמרי לבדה, במקום לבקר בבית הספר, ומקשיבה אך ורק לקול ליבה המתרונן. אפילו את השם ביבי בחרה לעצמה בעצמה: שמה המקורי, אוּלָה (אוּלריקֶה), התאים בעיניה יותר לילדה שחורת-שיער כמו חברתה ביבי, ששמה שלה הולם יותר ילדה צהובת-שיער כמוה עצמה, לדעתה, והשתיים התחלפו בשמותיהן לתמיד. וכל ההרפתקנות והעצמאות הקיצונית הזאת בגיל כה צעיר (סביבות עשר, אני מנחשת) מתאפשרת כנראה רק מפני שבּיבּי בעצם מגדלת את עצמה (בעזרת אביה הטוב, שמבין לרוחה ולנפשה), לאחר שהתייתמה בגיל שנה מאמה הרוזנת-לשעבר, והיא מתגעגעת אליה וחושבת עליה בלי סוף.
את מי היא מזכירה לנו, הילדה ביבי? כמובן, את בילבי או גילגי המופלאה של אסטריד לינדגרן משוודיה, אף היא יתומה נדיבה שמגדלת את עצמה באומץ, בהומור וברוח החופש, וייתכן שבּיבּי (שקדמה לה) שימשה לה השראה, במודע או שלא. מעניין מאוד לקרוא באחרית הדבר מאירת העיניים שכתבו ציפור פרומקין ולי עברון על חייה של המחברת קארין מיכּאליס, המצטיירת בעצמה כנשמה חופשית חכמה ונדיבה. בראיון שהעניקה למגזין נשים ב-1924 הביעה את דעתה על חינוך ילדים: "כן, אני אוהבת ילדים, ואני מבינה אותם ומניחה להם לנפשם (...) מרבית הנשים לא מבינות שיש להניח לילדים לגדול בשקט, ושאסור לכפות עליהם דבר!" (היום היתה מן הסתם מחליפה "נשים" ב"מבוגרים"). כמה מצער לקרוא שסופרת נפלאה ואשה נהדרת כמוה מתה כשהיא ענייה ונשכחת.
ביבי היא ילדה מתבוננת, ובמכתבים הרבים שהיא שולחת לאביה מנדודיה היא מתארת כל מה שהיא רואה וחווה לפרטי פרטים. גם מיכאליס, בתפקיד המספרת היודעת-כל, אינה חוסכת בתיאורים ובהסברים על דנמרק של אותם ימים (תחילת המאה ה-20) ושל הזמנים העתיקים יותר; היא כותבת על כך ברוב חן, בצורה משעשעת ומאלפת, וכיף לקרוא הכל ולהשכיל. עם זאת, לרבים בקרב קהל היעד יש פחות סבלנות לסטיות כאלה מהעלילה, וכיום העורכים היו אולי מקצצים בהן פה ושם. אבל מאחר שמדובר בגיבורה בלתי-נשכחת, כאמור, ובהרפתקאות שחלקן מסמרות-שיער ורבות מהן מותחות ומצחיקות להפליא, מומלץ לנצל את הספר לקריאה בקול בהמשכים באוזני הדור הצעיר, עם קיצורי דרך קלים פה ושם, אם צריך, בלי לוותר על פרטים חיוניים. התרגום של דנה כספי מעולה כתמיד, והאיורים של ולי מינצי, שאותם ציירה כביכול ביבי עצמה, יוצאים מן הכלל (231 עמ', מנוקד, עריכת תרגום: לי עברון, לבני 6–11), כעת בהנחה באתר ההוצאה.
צילי